היום אני מסיימת לומר קדיש באופן יומי עבור אבי (ילדי הנפטר מסיימים לומר אחרי אחד-עשר חדשים, גיסי ממשיך לומר קדיש עבור אבי עד סוף שנת האבל). חשבתי שארגיש גאה בעצמי שהצלחתי, במשך שנתיים כמעט רצופות, לומר קדיש פעם ולעתים קרובות פעמיים ביום. בחודש האחרון זה הרגיש כמו דהירה לקו הגמר, כשכל הסערה שהיתה לנו וכל איחור באוטובוס נתפסים כמכשולים שנועדו לבחון אותי בעניין. היו גם דמעות. אז זהו, עשיתי את זה, עכשיו מה? תחושה של החמצה, של בואו נודה בעובדות, מי שהתברך עם רק בנות מקבל הרבה פחות קדיש ממי שלו בנים. וגם עצוב לי, זה שזהו.
נ.ב. התקשרה אחותי והזכירה לי כי היום הוא יום הנישואין של הוריי וכעת נעשהו כבד מנשוא.
איתך בצערך.
תודה, אביטל.
מי שיש לו בנות, בטוח קיבל מהן הרבה יותר בחייו… והרי זה מה שחשוב…
שלא תדעי עוד צער
תודה, נורית. חשבתי קצת על האפשרות להסתכל על זה ככה:) שבוע טוב.
מי שנשאר עם האב, ואחר כך עם האם-הן הבנות.
אביך בורך בבנות.בעיני זוהי הברכה הגדולה ביותר להורים ,הנה אף אמרת קדיש. חבל שלא עלה אף בדעתי.
ניחומי.
תודה רבה, טובה. לפעמים אני מנסה לחשוב גם כך.
תודה!, אומי, על הכנוּת, על המבט פנימה, על המבט סביבך.