כשאת בוכה את לא יפה

בשבת נתקלתי בכתבת עיתון שמספרת על מחקר חדש, בעיני הזוי ביותר ומועמד מצוין לפרס איג נובל. בניסוי, שנערך במכון ויצמן, הוצגו ליותר מ-100 גברים (הטרוסקסואלים, יש להניח) תמונות של נשים, והם התבקשו לדרג עד כמה הן עצובות, ועד כמה הן מעוררות מינית. בזמן הדירוג הונחה מתחת לאפם של הנבדקים מדבקה שנטבלה בדמעות הנשים, או לחלופין בתמיסת מלח. 
החוקרים גילו כי למרות שהנבדקים כלל לא ידעו מה הם מריחים, ולא הצליחו להבדיל בין ריחות החומרים שניתנו להם, כשהנבדקים הריחו את הדמעות הם דיווחו על משיכה מינית פחותה כלפי הנשים המוצגות. מכאן מסקנת החוקרים: החשק המיני של גברים פוחת כאשר הם מריחים דמעות של נשים.

אם כן, נשאלת השאלה: האם ייתכן ותוצאות המחקר היו שונות לולא הגבר הנבדק היה מכיר את האישה העצובה שבתמונה לא כל שכן היה אוהב אותה. ובקצה השני, הכתבה העלתה בזיכרוני את סצנת הניסיון-אונס בסרט "תלמה ולואיז" ובו מכריז האונס הפוטנציאלי של תלמה — we were just havin' a bit of fun  ולואיז מסבירה בחזרה שכאשר בחורה בוכה — she ain't havin' any fun

כמובן גם עולה השאלה מדוע לא נבדקה השפעת הדמעות של גברים על החשק המיני של נשים (הטרוסקסואליות). עוד אציין שתשובת החוקרים לשאלה האחרונה היא לדעתי הממצא המסקרן ביותר בכל הניסוי הזה. לדבריהם, "לא היו מספיק גברים שהסכימו לתרום את דמעותיהם לניסוי."