שיחת ילדים על אור וחושך – לקראת שבת בראשית

במהלך שיחה על נושא לא קל עם הבן הגדול הוא פולט, אמא, אני לא ממש מבין, כל הסבל הזה, מי שמסוגל לברוא את הרע הזה חייב להיות …." אני נדהמת מן התגובה ומעצם השאלה. אני עונה לו שזהו אחת השאלות הפילוסופיות האולטימטיביות שרבים וטובים ממני נתנו לה את הדעת במשך דורות וקטונתי מלהוסיף את מחשבותיי לעניין. אבל לא מפסיקה לחשוב עליה. במהלך הזמן עולות אצלי התובנות הבאות. אני רושמת אותן כאן, משום מה. יש להניח שאני צריכה להתבייש ולא לכתוב את הדברים כאן, ובכל זאת.

תובנה 1.

לולא הרע, לא היה טוב; לו הסבל, לא היה שחרור ממנו; לולא העצב, לא היתה שמחה.

הבן מסכים – לא היה כלום.

תובנה 2.

בשיעור גמרא שמתקיים בבית הכנסת, המורה מדבר על ברכות ובפרט על ברכות הבדלה – ברוך המבדיל בין חושך לאור. יש לי רעיון! בראש שלי אני שומעת את השיר שהילדים לומדים בגן – "מה ברא ה' ביום הראשון? את האור ואת החושך." אני מטילה ספק. אני הולכת לבדוק בספר בראשית, פרק א':

א. בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.  ב. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.  ג. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר.  ד. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.  ה. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד. 

זהו! בכלל לא כתוב שה' ברא את החושך כהוא זה אלא שהוא הבדיל בין האור לבין החושך!

יש להניח שאפשר לפרש ולומר שה' יצר את ההבדלים ביניהם.

ויש להניח שאפר לפרש ולומר שהוציא את האור מן החושך — שבכלל אפשר קיום האור.

וכן יש להניח שאפשר לומר שבכך, ה' נתן לנו כלי להבחין ביניהם, הוא התורה.

תובנה 3.

אני מוצאת את עצמי בשיחה עם אחד הילדים. כמנהגה של ההורות בת זמננו ובת מקומנו, בחברה דמוקרטית בתוספת פוסט-מודרניות, לא מספיק כבר לומר זה וזה אסור, חייבים להסביר גם מדוע. לדוגמא, כבר לא מספיק לומר "לכי לעשות את השיעורים שלך בקריאה" אלא, במידת הצורך, חייבים להוסיף משהו כמו: "אם לא תלמדי לקרוא, אז לא תתקדמי בחיים וכו' וכו'. "

פתאום אני חושבת שאני אני מבינה את הרעיון של "הר כגיגית" –

בתנ"ך כתוב: וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹקִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר (שמות יט, יז). בתלמוד הבבלי, בפירוש לפסוק הנ"ל: "ויתיצבו בתחתית ההר", אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פ"ח, עמוד א').

ה' כביכול הכריח את בני ישראל לקבל את התורה כשעמדו למרגלות הר סיני, ואמר להם: אם תקבלו את התורה – מוטב, ואם לא – כאן תיקברו.

כעת אני מבקשת לתרגם את העניין כך – ה' לא אמר לעם "אם לא תקבלו את התורה, תמותו" אלא משהו כמו: "בסירובכם לקבל את התורה אתם מונעים מעצמכם קבלת כלי לידיכם שיעזרו לכם באופן שיטתי להבחין בין אור לחושך, בין טוב לרע." זאת אומרת, אתם מביאים על עצמכם חיים של תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם.

אם כך נאמר, ועמים האחרים סרבו ואנחנו הסכמנו, אז מגיע לנו התורה, כי למרות שזהו נימוק שקשה לסרב לו, עדיין זה לא ממש לכפות – בצורה של "תעשו את השיעורים כי אני אמרתי" או "אם לא תעשו את השיעורים, תיענשו"  –  וניתן מקום להסכמה האקטיבית של בני ישראל.

כמובן, יישום הנאמר בתורה בפועל אינו כ"כ פשוט ומהווה אתגר לכל דור ודור, אדם ואדם, ובכל זאת, עצם קיום הבסיס האלוקי הזה הוא חשוב עד כדי חיוני. הוא מתנה.