הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
הדבר המחריד בכל הסיפור הזה הוא לא רק עצם סבירות הסיכון שאותו נהג זר היה תוקף במקום נוזף בי אלא הסיכוי הטוב שבמקרה כזה היתה החברה מאשימה אותי דווקא. פעם אחרת, למשל, תלשתי מספר מפתק דבוק על עץ וצלצלתי וקבעתי ואף הלכתי בסוף לראיון עבודה למתן סיוע באנגלית איפשהו בתל אביב. אני זוכרת היטב את הפנים הסגור והסלון המדוהה שבו הושבתי לצורך שיחת היכרות עם המעסיק הפוטנציאלי, אדם מזוקן נמוך קומה במיוחד וייתכן גם קצת נכה ויותר מזה אינני זוכרת. אחר-כך אמרו לי החברות איך העזת ללכת לבד אולם אני עצמי הבנתי את הסכנה ברגע שנכנסתי ואף יותר כשיצאתי משם. והנה עובדות משפט האונס שלקחתי בו חלק כשהייתי מתמחה בפרקליטות: איש משפחה למופת מרעננה מצאה ברחוב כושית דרום אפריקאית והציע לה לנקות את ביתו והיא הסכימה; לקח אותה באוטו איתו ומשהגיעו לשם אנס אותה; מאחר ואנס אותה היא רצה לספר למשטרה; במשטרה עצרו אותה – כי שהתה כאן באופן בלתי חוקי – עד סוף מתן העדות בבית משפט; אחר-כך, הלכו כולם הביתה, היא לדרום אפריקה והוא לביתו ברעננה.
מצחיק ועצוב. בעניין הזה אולי באמת צריך לשמור על כללי " היחוד". מה אומר לך.
תמיד דלת פתוחה וכדומה. אין אפטרופוס לעריות.
הרי הרוב אנשים טובים, אבל אחת ל.. זה קורה אחרת. סיפור נוסף שקה לי וכתבתי עליו ואין לי כח להדביק קשור, אירע כשהייתי כבר דוסית, ומישהו הטריד אותי. אחר כך באמת האשמתי את עצמי בזה שלא שמרתי על כללי " היחוד" כי אז זה אולי לא היה קורה. ובסוף הבנתי שגם זה מטופש, כי השם שונא רגש אשמה.
אבל זה תמיד בא לך מאיזה שהוא מקום.
זה טבוע בנו כנשים. או שבלענו את זה בציתנות כשינקנו.