זה מעניין כי היית חושבת שזה מזמן מאחורינו. לא, באמת, כמה פעמים אפשר כבר להיפרד? נפרדנו בכל פעם שהוא ירד שלב במחלה. ועוד פעם כשהוא התחיל לגוסס. ועוד פעם כשהוא ירד שלב. ואחר-כך עוד פעם. הוא נתן לנו את הזמן, אבא שלנו. ואז, בדיוק כשחשבנו שעברנו את פרעה, הוא הלך. ככה זה תמיד. והזהו הזה היה נורא כי ידענו כי מעתה אנחנו יתומות עלי אדומות, אני ואחיותיי, וכלל לא ציפינו שמחכה לנו עוד ירידה בשלב. והנה, סוף השנה הראשונה היה נורא. זה כאילו שבתקופת האבל היינו על קצה התהום ועכשיו אף הקצה יצא מהישג יד ועלינו להתרגל לחיים בנפילה חופשית.
זה כל כך נכון, אומי. וכל כך קשה.
תודה, הסיפור שלך מהדהד אצלי.