הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
אני מתנצלת מראש. באמת לא התכוונתי. ברור לי כי די לכם כבר עם כל הכבדות הזאת. כל הזמן ההורים וכמה קשה לכם וזה. נמאס כבר. תהיי קצת קלילה. קצת חוש הומור לא יזיק. לפיכך תכננתי משהו כמו "קינות לכינים" ודברים דומים, אתם יודעים, נעים לאוזן עם כי קצת מגרד. אולם אין דבר שמפריע לחיות כמו החיים עצמם והיום ככה סתם באמצע היום עזב המטפל הפיליפיני המסור של אבי. יצא לעשר דקות ולא חזר. רק אחר-כך שמנו לב איך חדרו פנוי מכל חפציו האישיים. (מזה שבועות הוא רב עם מטפל הפליליני שמגיע לדירה בלילות וכנראה כעס עלנו שלא פיטרנו אותו.) זה נכון שהמטפלות והמטפלים למיניהם נוטים להשתייך לקבוצה המנוצלת והם חסרי סמכות. אבל בתוך יחסי העובד-מעביד האינדיווידואליים, הם עלולים להנות מהרבה מאד כוח.
לקרוא לזה "כוח" הוא קריאה מאוד מסוימת של יחסי אנוש מורכבים מאוד לעתים. זו "עבודה בבני אדם".
לעובדים הזרים זו כמובן עבודה מכניסה מאוד יחסית לשוק שממנו באו.
ואשר לעוזרות בית ושמרטפים – הם משתכרים הרבה יותר מעובדי תעשיה ומשרד.
יצא לעשר דקות ולא חזר??? נשמע מפחיד. צריך לדעת לבחור מטפלים. להיזהר ממש.
לעשות ראיונות ולקבל המלצות…