בננות - בלוגים / אומי לייסנר / אל תרבה שיחה עם האשה
הפוך קטן ודי
  • אומי לייסנר

    בקשר לכתיבה משלי בבלוג זה -- כל הזכויות שמורות לאומי (נעמי) לייסנר

אל תרבה שיחה עם האשה

 

הרישמה התפרסמה באתר קולך
http://www.kolech.com/show.asp?id=62225

לאזכרה השנייה של אימי (ז"ל), התבקשו הנכדים ללמוד פרק א' של פרקי אבות. לב"ב שלנו ניתנו משניות ג', ד' ו-ה'. כשראיתי איזו משנה זו משנה ה', נטייתי היתה למסור אותו למישהו אחר ללמוד ושמא להתעלם ממנו לגמרי – אבל פחדתי שהדבר יפריע לעריכת "סיום". אז החלטתי לנסות להתמודד "פנים אל פנים" עם אותה משנה קשה, לפחות ככל שמדובר בסיפא שלו. הנה בפניכם ניסיון ההתמודדות שלי. אני מעלה אותו כאן ראשית, על-מנת לקבל הערות, תגובות והפניות מכן/ם ושנית, כיוון שלא מצאתי מסמך כזה נגיש און-ליין ואני חושבת שצריך להיות אחד כזה. הלימוד מוקדש לע"נ אמי מורתי, רבקה בת אליעזר ליפמן וחנה.

משנה, אבות, פרק א', משנה ה':

יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה, וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ, וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה. בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנָּם.

מה עושים? להלן כמה הצעות:

1. דברי הגר"א: "בכל דור ודור שולט מידה אחרת (ממידותיו של הקב"ה שמנהיג בהן עולמו), שמזה משתנים הטבעים וכל מעשי הדור והנהגותיהם ופרנסיהם, הכל הוא לפי ענין המידה ההיא ותלוי בבחירתם בין לטוב בין לרע וכן הנהגות הקב"ה עימהם. והכל כלול בתורה." אבן שלמה י"א:ט.

במלים אחרות, אם "להבדיל", צריכים לקרוא את המשנה עם אותה הבנה שבה אנו קוראים, למשל, את "הנסיך הקטן", על יחסו הנוראי לנשים בדמות הפרח הנרקיסיסטית, חסרת האונים והמטומטמת למדי.

אלא שלי אישית קשה לקבל את התיאור ההוא גם עבור הזמן בו נרשם והבעיה קשה בהרבה כשמדובר ביחס בין המשנה שלנו לבין הסיפא של דברי הגר"א – "והכל כלול בתורה." איך ניתן לשלב בין הדברים? האם אין ברירה אלא לומר שהדברים שעולים מקריאת המשנה היו נכונים לזמנם? לדעתי, אין זו התשובה המתבקשת וזאת מן הנימוקים הבאים:

2. הנימוק הראשון נגד הבנת הדברים שנאמרו במשנה כפשוטם מבוסס על הניסיונות הרבים, כולל מוקדמים מאד, לסייג את הדברים ולהסביר אותם כחלים רק בהקשרים ספציפיים. ראו לעניין זה  אבות דרבי נתן שהיא תוספת למסכת אבות, שזמן יצירתה משוער לתקופת הגאונים (700-900 לספירה). נאמר שם:

"אל תרבה שיחה עם האשה כאיזה צד הוא מבזה את אשתו. היה דבר בינו ובין חבירו אמרו לתוך ביתו. שמעה אשתו ממנו יצאה לשוק ופגעה באשת חבירו אמרה לה כך וכך היה בעליך עושה כך וכך מצהיבו כך וכך מביישו התחילו נושאות ונותנות (עמה) בדברים ומצהיבות זו את זו התחילו מכחישות זו את זו. העוברים והשבים היו נושאים ונותנים עמהם בדברים. מי גרם לו לבזות את אשתו [הוא] על שהרבה שיחה עמה". (אבות דרבי נתן ב, טז)- כלומר שיש להימנע מלדבר עם אשתו דברים שיביאו בסופו של דבר למריבות או לביזיון לו או לאשתו.
או

"אל תרבה שיחה עם האשה, כיצד? בזמן שאדם בא לבית המדרש ולא היו נוהגין בו כבוד או שערער עם חברו, אל ילך ויאמר לאשתו כך וכך ערערתי עם חברי כך וכך אמר לי כך וכך אמרתי לו. מפני שבוזה את עצמו ובוזה את אשתו ובוזה את חברו. ואשתו שהיתה נוהגת בו כבוד עומדת ומשחקת עליו. כיון ששמע חברו אמר אוי לי דברים שבינו לביני הלך ושחן לאשתו ונמצא אותו האיש בוזה את עצמו [בוזה] את אשתו [בוזה] את חבירו". (פרק ז')

זאת ועוד, אפשר לומר שדברי החכמים שנוספו למשנה בסיפא ובהם ניתן נימוק לדבר ההוראה להימנע מריבוי דיבור עם האשה — ביטול זמן לימוד תורה – אף הוא מהווה ניסיון לסייג ולפחות להסביר את ההוראה הקשה.

כמובן, אפשר לקבל או לא לקבל הסברים אלה ואפשר לקטלג אותם בתור "אפולוגטיקה" ובכל זאת, בעיניי, עצם זה שהם קיימים מצביעים על אי שלמות שלא לומר אי קבלה כפשוטם של הדברים שנאמרו במשנה, גם עבור הזמן בו הדברים נאמרו.

3. הנה נימוק נוסף נגד קבלת דברי המשנה כפשוטם: הרי הגר"א אומר כי "בכל דור ודור שולט מידה אחרת" ומכאן השאלה: איזו מבין מידות ה' שולטת ככל שמדובר במשנה שלנו, לפחות בקשר לסיפא. בתשובה לכך, ניתן להציע "ארך אפיים".

לעניין זה אני מבקשת לפנות לירושלמי ברכות ט', דף סב הלכה/עמוד א:

"הרואה בבל צריך לברך חמש ברכות. ראה פרת אומר ברוך עושה בראשית. ראה מרקוליס אומר ברוך ארך אפים. ראה ביתו של נבוכדנצר אומר ברוך שהחריב ביתו של אותו רשע. ראה מקום כבשן האש וגוב אריות אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. ראה מקום שנוטלין ממנו עפר אומר ברוך אומר ועושה ברוך גוזר ומקיים. ראה בבל אומר וטאטאתיה במטאטא השמד."

ולניסוח קצת אחר ראו ראש מסכת ברכות פרק ט': "ת"ר הרואה את המרקוליס אומר ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו."

זאת אומרת, "ארך אפים" פירושו סבלני 'נושם עמוק' (כמו שנהוג לאמר בימינו), שאינו 'מתרגז' ומעניש מיד, אלא ממתין ומחכה לחוטא שיחזור בו ויתקן את דרכו.

אפשר, לדעתי, ללמוד מכאן לא רק "ארך אפיים" אלא גם לתרגם את זה במונחים של חירות – ברוך ה' שנתן בידי האדם הזכות לבחור, למשל, להאמין בה' או שלא להאמין בה', ואם ניישם את הדברים בקשר למשנה שלנו, ניתן לומר – ברוך ה' שנתן לאדם חופש דיבור.

מכאן, אם נייחס את דברי הגר"א בדבר מידות ה' לעצם אמירת הדברים ולא לתוכנם, אז גם זו דרך ליישב את הסטירה.

4. לא זו אף זו, אם במשנה טמונה ברכה לה' על שאפשר לנו חופש דיבור, נראה שטמונה כאן גם לקח להשתמש בזכות הזאת בזהירות יתר. חז"ל הרי חזרו והזהירו אותנו להיזהר בלשוננו, קודם כל, כדי לא להזיק לאחרים וראיה לכך באיסור החמור שבמשפט העברי להלבין פניו של אדם. עד כדי כך החמירו חכמים בעניין זה שאמרו: "המלבין פני חברו אין לו חלק לעולם הבא". ועוד אמרו שכל המלבין פני חברו כאילו שופך דמים", וכי "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". [1]

ברור לכולי עלמא שהסיפא של המשנה שלנו אכן משפילה ומזיקה לאחרים, ובפרט לבנות ולנשים, ובתוך כך מלבינה את פניהן. הדברים מלבינים פנים גם עבור רוב רובם של הגברים, המרבים לדבר עם נשים כגברים כבני אדם. עוד יצויין כי ההשפלה הטמונה בסיפא של המשנה בולטת במיוחד כשמשווים אותו לרישא, אשר דורש עשיית חסד והבנת צרכי הזולת.

5. ברור, אם כן, שהאדם צריך להיזהר בלשונו כדי לא להזיק לאנשים אחרים, אבל חז"ל הזהירו שמא האדם יפגע בעצמו על הדיבור שלו עצמו. ראו לדוגמא פרשת אמור וכן אמירות רבות, כגון, "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ, שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כא: כג). זאת אומרת, למלים יש כוח רב והם עשויים להזיק גם לאחרים וגם לאומרם — בנימה של EVERYTHING YOU SAY CAN AND WILL BE USED AGAINST YOU. 

הלקח במקרה הזה נובע מעצם העובדה שהדברים מובאים בפרקי אבות, זאת אומרת, הדברים נאמרים במפורש בשם אומרם, ובתוך כך הם גם משקפים את אומרם. כשאנחנו קוראים את המשנה שלנו, לפחות הסיפא, וקשה לנו איתו, אנחנו חושבים אחרת גם על מי שאמר את הדברים. מי היה האדם הזה? מה קרה לו בחיים שגרם לו לומר את הדברים? ובסוף, הדברים הקשים שאמר הדובר עשויים לגרום לנו לקחת בערבון מוגבל כל דבר אחר שהוא אמר.

מכאן הלקח שטמון במשנה — להיזהר בהוצאה לפועל של חופש הדיבור שהעניק לנו ה' ובתוך כך, נראה שלא ממש כדאי לומר בקול כל מה שאנחנו חושבים, במיוחד עם מדובר בדברים שעלולים לפגוע  – כי אח"כ כל מה שיזכרו מאיתנו יהיה הדברים האלה, והדברים בולטים במיוחד כשאנחנו אומרים דברים גזעניים או סקסיסטיים וכו'. ונדמה שיש דוגמאות רבות בקרב אנשי ציבור בני ימנו, שפעם אחת מעדו ואמרו משהו מטומטם או לא ראוי ובכך הם הביאו לביטול כל הטוב שהם עצמם עשו קודם לכן. ושוב, הדבר בולט מאד במשנה, הרי כל ההתחלה מדבר לכאורה על עשיית חסד והמודעות של אותו חכם לחסד הופך, בעיניי, את מה שהוא מכריז בסיפא לקשה עוד יותר.

6. למדנו, אם כן, כי פיו של האדם יכול להזיק לאחרים ויכול להזיק לעצמו באופן ישיר אבל נראה שהוא יכול גם לפגוע בעצמו בצורה עקיפה, כדוגמת, "פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ"(משלי יח:ז)  הפה יכול להיות מוקש. זאת אומרת, ניתן להשתמש במילים עצם נגד אומרם.

הנה הנאמר בתלמוד הבבלי, מסכת עירובין, דף נ"ג עמוד ב:  

"רבי יוסי הגלילי היה מהלך בדרך. מצא את ברוריה, אמר לה: באיזה דרך נלך לעיר לוד? אמרה לו: גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים: "אל תרבה שיחה עם האשה"? היה לך לומר: "באיזה ללוד?".

לכאורה ברוריה נוזפת באותו רבי יוסי הגלילי על שימוש יתר במילים כשהוא מדבר עם אישה אבל בפועל נראה לי כי בכך היא מבזה בכל אזהרה הזאת שלא להרבות שיחה עם האשה. ברוריה, הרי, היתה תלמידת חכמים מהיחידות בתלמוד, אשת התנא רבי מאיר, ובתו של התנא ר' חנינא בן תרדיון (שהיה אחד מעשרת הרוגי מלכות), והיא זכתה להערכה ולהקשבה רבה.

ונדמה לי שיש לנו הרבה מה ללמוד מברוריה ואף להתקדם צעד נוסף. מתגובתה של ברוריה ניתן ללמוד שבאמרה "אל תרבה שיחה עם האשה" טמון כלי שלא לומר נשק כדי להדוף כל דבר שאומרים לנו שאינו ראוי – למשל, כל ההערות הקשורות להדרת נשים (לקום מן המושב הזה באוטובוס או להימנע מללכת בצד הזה מן הכביש וכו') ולדעתי, במקרה הצורך, ניתן להשתמש בזה באופן רחב יותר, למשל, כדי להימנע במטלות הבית שנואים וכיו"ב עיסוקים — והכל בשם שמיים!



[1] אביעד הכהן, "האיסור לבייש אדם וחובת השמירה על כבודו" דעת, פרשת ויגש, תשס"ז, גיליון מס' 273

http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/273-2.htm

והמקורות שצוינו שם.

 

 

 

 

2 תגובות

  1. המדובר באשתו נכון , אבל כל שכן באשת חברו.

    באשתו, אם זה במקום לימוד, ובאשת חברו מהסיבות הידועות.
    אפשר להתוכח על זה, אבל אני רואה שרוב הזוגות סביבי כן מרבים שיחה, בעיקר בשנה הראשונה.
    ומה גם שכיום מדד הגירושים בכל המגזרים עולה וצריך לדבר על זה.

  2. מתלבטת וחושבת.
    תודה, אומי.

השאר תגובה ל אביטל קשת ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאומי לייסנר