הפוך קטן ודי
  • אומי לייסנר

    בקשר לכתיבה משלי בבלוג זה -- כל הזכויות שמורות לאומי (נעמי) לייסנר

הסיפור שלי

 

 לאחרונה הוזמנתי להשתתף בתכנית רדיו העוסקת בחוויית העלייה של אנשים ארצה. השתדלתי לקבוע את תאריך הראיון כמה שיותר מוקדם כי שמתי לב שהנושא היחיד עליו אני מצליחה לחשוב הוא כל הדברים אותם לא אזכור ואולי לא אספיק לומר. היום בצהריים התקיים הראיון ואפילו נהניתי אבל מאז שמתי לב שהדבר היחיד עליו אני מצליחה לחשוב הוא כל הנושאים אותם לא הספקתי ואולי לא זכרתי לומר. סיפור חיי.

  

4 תגובות

  1. אומי, ברשותך, אתייחס לדברייך ב-א-מת.

    אני ישבתי וכתבתי בקדחתנות את סיפור חיינו (שלי ושל משפחתי, עד גיל 11 אצלי) במצב קיצוני מאוד: כשרק אבא שלי ואני נותרנו בחיים (אמי ושתי אחיותַי כבר מתו – והתיישבתי בעקבות מותה של אחותי הצעירה).
    בחרתי לכתיבה את ימי הילדוּת כי זה היה העיקר והמשמעותי ביותר בשביל אבא שלי – אבי.
    וטוב עשיתי.
    לא רק לאבא שלי. לכל בני המשפחה.
    לפי מה כתבתי?
    לפי אסוציאציות – כתיבה אסוציאטיבית, לא ליניארית.

    הצעה קונקרטית, אומי:
    שבי ותכתבי בשפת אמך, אנגלית. תתחילי מהמקום שתתחילי. ותלכי עם הזיכרונות. אירוע, רגע, מעלה אירועים נוספים, כולם רגעים יקרים.

    אומי, סליחה אִם התפרצתי.
    בוקר טוב ותודה על הפוסט.
    ושבוע נפלא לך.

    • אומי לייסנר

      רבקה יקרה, אני מורידה לך את הכובע ואף חלק משעריי! הלוואי עלי. שתשמי לכולנו השראה! בברכה חמה, 0.

  2. אומי, כולנו לא אומרים הכול. ומישהו פעם אמר לי לגבי התראיינות בטלוויזיה. ממילא הצופה לא זוכר מה אמרת אלא את הרושם הכללי שהותרת. אני בטוחה שהרושם שהשארת אצל המאזינים היה מעולה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאומי לייסנר