הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
כשהתחלקנו בחפצים היקרים להורינו, בחרתי במגילה של אבי. היא שוכנת בגליל עץ זית עליו חרוטים ציוני דרך בנוף הירושלמי ואני זוכרת אותה מונחת על המדף בחדר העבודה בביתנו. אבל רציתי שהיא תישאר אצלי לא בהכרח כדי לראותה אלא מן הגעגוע שבחושים האחרים. בליל פורים, הלכתי לקריאה מאוחרת. היינו בעיקר נשים בלי הילדים. כשהנחתי לפניי את הקלף התרגשתי מן המגע במגע שהיה פעם של אבי. התעכבתי על כל אות ואות, בוודאי עבודת יד אומן ולא סתם סופר. בכל עמוד נהפכו כמה מהן לאלונים ופרחים וכמה לגשרים. אינני זוכרת מתי ראיתי שם בפנים. נדמה לי שבפעם האחרונה הייתי קטנה מאד כי עוד הרשו לי להיות בעזרת הגברים ולרגע טעמתי את ריח העור בצבע בורדו שכיסה את הכיסאות השמנות שהיו לי שם לנדנדה וכמעט הצלחתי לשמוע את אבא נותן לי נזיפה.
כמה מרגש מה שנשאר מהם זה רק החפצים והזכרון
ממש. תודה, חנה.