בננות - בלוגים / / ל"שלושים" של אחיין אהוב
הפוך קטן ודי
  • אומי לייסנר

    בקשר לכתיבה משלי בבלוג זה -- כל הזכויות שמורות לאומי (נעמי) לייסנר

ל"שלושים" של אחיין אהוב

בשבילי, ונדמה לי שעבור רבים מבני המשפחה, החיים מתחלקים ל"לפני" ו"אחרי" ככל שמדובר באבידה שלנו של אליוס. כלומר, גם לפני כן ידענו שמתרחשות טרגדיות, אבל לא ממש האמנו.

ליווינו את אליוס במאבק שניהל נגד הסרטן במשך שנים. וככל שהוא חלה יותר, כך מצאתי את עצמי שואלת שאלות בדבר מהות החיים, כמו למה נבראנו בכלל? ואיך זה, שאנחנו מולידים ילדים, ומגדלים אותם ואוהבים אותם כל כך, רק על-מנת לאבד אותם?

והנה, ככל שחלף הזמן, נראה שאליוס עצמו ענה על השאלות מלאות הייאוש. הנחישות ונחרצות והעקשנות בהן הוא נאבק על כל דקה של החיים, בלי שמץ של רחמים עצמיים, אלה אמנם לא ניצחו בסוף את הסרטן אבל הם הצליחו להשתיק את השאלות מן הסוג של למה נבראנו. אלה אמרו שגם אם השאלות אינן ממש חסרות משמעות, לבטח אין להן טעם, כי אנחנו כאן. ואנחנו חיים, והחיים הם יקרים, ולא מובנים מאליהם, ועלנו להעריך כל דקה מהם.

אחר-כך, חשבתי לעצמי שאליוס עצמו הבין זאת מזמן. כלומר, הוא תמיד ידע להעריך את החיים. היינו עדים לכך בלוויה שלו ובשבעה, כשהבנו פתאום כמה הספיק בחיים הקצרים שהיו לרשותו. ולמעשה, היינו עדים לכך עוד כשהיה ילד. בפסח, כשכל המשפחה המורחבת ביחד, תמיד היית מוצאת את אליוס עם משהו קטן ביד, משהו כמו צפרדע או כל ייצור אחר, מוזר ומכוער ככל שיהיה.

ופעם, נסענו כמה מאתנו לצפון לחופשה ושכרנו ביחד מגרש וכמה צימרים. צהריים אחת, נכנסתי לצריף שלנו ופגשתי נחש, ויכול להיות שהיה נחשיל — באותו רגע, לא ממש היה אכפת לי. רצתי החוצה בבהלה לספר לכולם ומיד בא אב הבית וטיפל בחיה, רגע אחד לפני שאליוס נכנס, והוא הצטער כל כך למראה עיניו ושמעתי אותו שוב ושוב שואל ואומר באכזבה עמוקה: "אבל למה להרוג אותו? זה ייצור מן החי." צדקת, אליוס יקר, ואני מצטערת כל כך שלא הבנו אז.

אסיים בציטוט מן הפוסטים האחרונים שאליוס העלה לאוויר, באחד האשפוזים האחרונים. מהחדר שלידו בקעה מה שהוא תיאר בתור "שירה מקסימה של חבורה של אנשים, שלפי השירים שהם שרים, אני מניח שהם בערך בגילי. מצד שני מן הסתם הם קצת יותר צעירים, כי אני שמח כל כך לשמוע אותם מנגנים ושרים בחדווה, אבל שמח כל כך שזה לא בתוך החדר שלי." והוא ממשיך קצת ואז הוא כותב: "והנה המוזיקה הפסיקה נשאר רק צחוק של חבר'ה כי איכשהו בצורה בלתי מוסברת החיים ממשיכים."

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאומי לייסנר