הפוך קטן ודי חוקרת וכותבת אקטיוויסטית
במסגרת מיצוי אותה חירות שנמצאה כשמשתחררים מכבלי המוסד, לקחתי יום לאחרונה עם אחותי ונסענו לחיפה על-מנת לראיין עמית לשעבר של אבא שלי, פרופ' גיל הרברט. במסגרת אותה שיחה, נחשפנו להיסטוריה של המחלקה לאדריכלות באחת האוניברסיטאות החשובות בדרום אפריקה. בפרט, למדנו כי הפרופסור וראש מחלקה הראשון מעולם לא קיבל תואר אוניברסיטאי באדריכלות והוא נבחר על סמך הניסיון הרחב והידע העצום שלו וכן כי "בעבר נתן כמה הרצאות" בתחום. בהמשך הוא היה למורה נערץ ולמנהיג דגול. מכאן אנו למדים כי מסע העינויים והקריטריונים הנוקשים המאפיינים כיום את המסלול אל תוך האקדמיה אינם הכרחיים אם בכלל ליצירת אנשים הראויים להתנהל באקדמיה.
האגדה האורבנית מספרת ש(שלוש נקודות):).
באוניב' העברית היה איזה עילוי שהגיע לפרופסורה בלי שעשה את הדוקטורט. שמו ברח לי מהראש, אבל זה נכון: הוא היה (עודנו?) עילוי, ושאל את הפרופסורים: "תגידו לי, מי מכם יכול לבחון *אותי*?"
הוא קיבל את ה-PhD בלי בעיות.
<אומי תגידי לי, לא חפרת מספיק?> <לב>..
אוי, רבקה, את עלית על הבעיה שלי — חפירת יתר:)) וחכי חכי, יש עוד!
אחכה אחכה – החפירות שלך די חמודות :)).
<אוייש - ה'חמודות' הזכיר לי תגובות של מישהם שכל אימת שקוראים שיר, או סיפור, טוב, ממש-ממש טוב, אומרים: "זה חמוד מאוד.">
להת' בחפירה הבאה <קידה עמוקה>.
פרופסור הרברט לימד בפקולטה לאדריכלות בטכניון בזמן שלמדתי שם. הוא לימד את תולדות האדריכלות.
הוא עדיין מלמד שם?
לא, הוא אמיריטוס היום, קרוב לבן תשעים ב"ה, ועומד להוציא את ספרו העשירי!
אני שאלתי בזהירות. כי פעם אחד סיפר לנו אחד המורים, אדריכל דני שוורץ. שהייתה לו מורה זקנה לפרספקטיבה, שקראו לה לואיזה בונפליולי. אמרנו שהיא עדיין חיה ומלמדת והיא בת 95 (ב1980) הוא אמר אני לא מאמין. אמרתי לו, תגש לחלון. תראה את האופניים שלה קשורים לגדר… הוא היה בשוק טוטלי. היא גם רוכבת על אופניים???? הוא איבד את הריכוז באותו יום. מדי פעם היה ניגש לחלון מסתכל החוצה, על האופניים ומניד את ראשו.
איזה יופי של סיפור — תודה שמעון!
סיפור נהדר ואחוז בקצה מציאות חיינו.
כמה אנחנו רחוקים משם…