על חרטות ועל אימהות

פעילות להורים בבית ספר של בתי נקבעה להיום. מבוא לפרויקט שורשים. אני חייבת לומר, לא התחשק לי ללכת בכלל. הדבר היחיד שאת יכולה לומר לעצמך במצבים כאלה הוא ש"אלה יהיו הצרות שלי" ולהתכוון לכך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. יש משהו בלתי אפשרי בקיום שלנו, ההצפה בסיפורי זוועה, מחד, והיומיום, מאידך.

אני עומדת על דעתי, חרטה זה לא. אבל ללא ספק יש מחשבות בכיוון של כובד עמוק על איך יכול להיות שילדתי ילדים יקרים לי מן החיים אל תוך עולם מלא כה רוע. איך? ומה עכשיו? מה לעזאזל אני עושה עכשיו? כשאת יודעת בברור אכזרי שאין דבר בשליטה שלך.

הפתרון היחיד, אני חושבת, הוא להזכיר/לומר לעצמך שמי שהביא את הילדים האלה לעולם, זה בשורה התחתונה לא את(ם) אלא גורם שלישי — "שלושה שותפין יש באדם — הקב"ה ואביו ואימו" (נדה לא ע"א). סוג מחשבה כזה עשוי להעניק מעט הקלה ברגשות האשם. ברור שלא תמיד זה עובד.

כשהיינו קטנים, גדלים בדרום אפריקה של שנות האפרטהייד, בתוך הבנה הולכת ומתפתחת בדבר העוול בו אנו חיים, היה דיבור על היום בו יתחילו ה-nannies להרעיל את האוכל של המשפחות הלבנות אותן הן שירתו ושבתוכן הן חיו. הפיגוע בבית הכנסת בהר נוף הריח את הריח של אימה מסוג זה, פגיעה מבפנים ממש. כל הגבולות (המדומות) שאת מציבה על-מנת ליצור לך אשליה של בטחון אישי מתפוררות.

הפיגוע בבית הכנסת מכרסם את קצות האמונה: האמונה בחיים (אני עולה על אוטובוס ותוהה אם כדאי לשבת ליד הדלת ואם לאו. אם יעלה מתפוצץ, נראה לי עדיף ליד הדלת. אבל אם יעלה אדם עם גרזן, נראה לי עדיף כמה שיותר רחוק); האמונה בבני אדם (הנה אני מחכה לצד הכביש על-מנת לחצות אותו ונהג ערבי עוצר בעדי. אני מחייכת תודה ועוברת, אבל גם כל חיי עוברים מול עיני); האמונה באלוקים (בשורה התחתונה, יש בפנייך שתי ברירות: להאמין או לא להאמין. והנה, למרות הכל, ודווקא במציאות המתדרדרת שלנו, נראה לי עדיף הברירה הראשונה מאשר השנייה).

בתורה אני ממשיכה להאמין. אני חושבת שהתורה מציבה דרך מוסרית לחיות על-פיה והיא אמורה למנוע מאנשים להתייחס אל עצמם בתור אלוהים, כל אחד בפני עצמו. כך, לדעתי, אמורה דת לפעול. ברור שלא תמיד זה עובד.