הפוך קטן ודי
  • אומי לייסנר

    בקשר לכתיבה משלי בבלוג זה -- כל הזכויות שמורות לאומי (נעמי) לייסנר

מכיפה לכיפה

את הימים האחרונים, בילינו בהכנות לטקס מעבר שלנו –  הגיוס של הבן הבכור. לקראת האירוע, חתן השמחה החליט לספר את עצמו. אבל הוא עשה כן עם מכונת גילוח דרום אפריקאית, ויצא מזה בלי שיער בכלל. כעת נותרה השאלה איך להדביק את הכיפה לראש, כלומר, מבלי להזדקק לסיכת בטחון.

 

השכם בבוקר למחרת, פגשתי את הפתרון בו בחר הבן, בצורת כיפה של אבא שלי, זכרונו לברכה. אבא שלי לא נהג ללבוש כיפה מחוץ לבית אבל בתוך הבית, הו, איזו כיפה לבש! גדולה ושחורה מקטיפה ומסביב סרט אדום וגם באמצע, למעלה, עוד צ'ופצ'יק של סרט אדום וסביב סביב, פרחים פרחים, בכמה צבעים, עבודת ריקמה. אולי זאת כיפה שוויצרית? האמת, עד עכשיו לא ממש נתתי דעתי לכך, כלומר, עד שראיתי אותה מונחת ברייש גליי על ראשו המגולח של בני.

 

כשהגענו לגבעת התחמושת, היינו אנחנו, ההורים, הבן המתגייס, אחותו ושני אחיו הקטנים. האחות השנייה בפולין. בנוסף לכך, הגיעו כמה חברים לברך אותו בהצלחה ולא רק —  בין המתגייסים עצמם צץ עוד חבר ועוד חבר מן העבר שלו. לכל אחד יש את השלבים השונים בחייו, גן ילדים, יסודי, תיכון, תנועת נוער, תזמורת, וכו'. אבל זה בטח מוזר כשכל השלבים האלה נפגשים יחד באותו מקום. והנה, חתן השמחה, מגולח הראש, עם הכיפה המוזרה של אבא שלי, וכמה הייתי גאה בו.

 

רגע לפני הפרידה, אני ובן זוגי הנחנו את ידנו על ראשו, על הכיפה של אבא, ובירכנו: יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויכונך, יישא ה' פניו אליך ויישם לך שלום. ראיתי דמעות עולות לעיני חברו וניסיתי להסתיר את שלי וגם הבן מיהר אל עבר זרועותינו, בלי להסתכל אחורה.

 

****************

 

בדרך לאוטו, התברר שהבן הקטן איבד את הכיפה שלו. זאת לא הפעם הראשונה והוא קיבל מאיתנו על הראש. כעת, הייתי צריכה לא רק ללוות את הבנים אל שער בית הספר, אלא שבדרך היינו צריכים לקנות כיפה חדשה. כך מצאנו את עצמנו, אני ושני הבנים הצעירים, משוטטים בעיר העתיקה. "מה אתם מחפשים?" נשאלנו באמריקאית ופנינו אל כיוון הקול, על-מנת למצוא גבר לבוש שחור לבן ושערו הכסוף אסוף בפאות מושקעות וכיפה שחורה. הסברנו לו, והוא אמר שלא נמצא חנות כיפות פתוחה בשעות האלה והציע שנתלווה אליו ושהוא ייתן לנו אחת משלו.

 

"הנה," אמרתי לבנים, "מצאנו את אליהו הנביא." האיש חייך ואמר ששמו אכן אליהו, בערך. כלומר, שמו יואל, ועם מוסיפים את האות ה' ויש לך אותיות "אליהו". הוא המשיך להסביר שהיום זה יום השנה לפטירת אביו, שהיה מלוחמי שחרור ירושלים. בתוך כך, מחויב היה לבחור ב"שם קוד" והוא בחר בשם "יואל" וכשנולד לו בן, הוא קרא לו בשם הזה: יואל.

 

יואל הוא שמו השני של אחד הבנים. הוא נקרא על שם סבא של סתבא שלי, סבה מצד אמה. אחר-כך, גילינו שגם סבה מצד אביה נשא בשם יואל. אותו יואל חי בקרקוב, בבית עתיק ומרשים, ובתנו הגדולה, שכאמור נמצאת כעת בפולין, אמורה לבקר דווקא היום במקום הזה. ומה עם ה-יואל הנוכחי? הוא עלה למשרדו אבל לא מצא את הכיפה שחיפש ולכן מסר לנו כיפה משלו, כיפה יפיפייה, מבד טבעי, בצבע ירוק זית דהוי. וואוו. אחר כך הוא הסביר שאשתו מוכר כאלה וביקשתי עוד פרטים.

 

בדרך לבית הספר אמר אחד הבנים: "אני חושב שהוא באמת היה אליהו הנביא, שלא נמצא אותו שוב לעולם." ואני אמרתי שאני חושבת שנמצא אותו, הרי הוא מסר לידי כרטיס ביקור, אבל אין זה אומר שהוא לא היה לנו לאליהו הנביא לרגע. ואגב, גם בכיפה אשמח להתייחס אל מקור ל"סגולה" – לשירות קלה ומהירה, לבריאות טובה, לאושר, לאריכות ימים לכולנו  – ולא משנה איך היא נראית.

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאומי לייסנר