על פרידות והפרדות: מסע משפחתי לדרום אפריקה

נסענו לדרום אפריקה, אישי ואני והילדים, כי הבן הגדול אמור להתגייס באביב ואחר-כך, מן הסתם, לא נוכל לנסוע כל המשפחה ביחד לכמה זמן. אבל גם נסענו על-מנת להיות עם חמותי. היא מצדה החליטה להקדים ולערוך את טקס גילוי המצבה עבור חמי בזמן שאנחנו שם.

מזה עשור לא ביקרתי בדרום אפריקה ולא ידעתי למה לצפות. כשנחתנו בשדה התעופה ביוהנסבורג, חצי ציפיתי לפגוש את הורי, מחכים לי שם מחוץ לאולם הנחיתות, שניהם קטנים עם השנים, עטופים בבגדי חורף, כאילו מחובקים. כלומר, אני חושבת שבראש שלי הם התמזגו והפכו למעין גוש אחד, מרוב בדידותם, לאחר שכולנו עזבנו ועלינו ארצה.

על היום בו הגענו, נסענו לפארק הספארי הידוע – The Kruger National Park. הנסיעה ארכה כחמש שעות ברכב. לכו תסבירו לילדים הצברים שלכם את המרחקים האלה, שבזמן שהיינו נוסעים מן הגולן לאילת, לא חצינו אף את גבולות המחוז בו היינו ופארק הספרי לבד גדול ממדינת ישראל.

כבר עם האינטראקציות הראשונות שלנו עם המקומיים, גילינו דבר מוזר. בעוד בארץ המבטא הדרום אפריקאי שלנו הופך אותנו לזרים — למרות שאנו חיים בארץ מזה כשלושים שנה, בדרום אפריקה מצאנו את עצמנו נשמעים פתאום כמו האנשים סביבנו. התחושה, אגב, מוזרה ביותר, אחרי כל השנים האלה. לא זו אף זו, בהפוך מן המצב בארץ, בדרום אפריקה, המבטא גרם לאנשים סביבנו להניח שאנו שייכים — כשבעצם אנחנו לא. כך שגם כאן וגם כאן, פועל המבטא כמעין מסכה.

נהנינו מאד מן הטבע והיופי בספארי ומן החיות, מחברת בני האדם פחות. האפרדהייד חי וקיים בצפון דרום אפריקה. דיירי המלון היו כולם לבנים ואילו רבבות המנקים, המבשלים והמשרתים היו כולם שחורים. ביוהנסבורג המצב היה יותר טוב אם מורכב. אמנם בקניונים ראינו גם שחורים לבושים היטב אבל ב-Soweto, בו ביקרנו באחד מן הימים, היינו בשכונת העוני של Kliptown, שם אין חשמל וגם לא מים זורמים. בשכונת היהודים בה שהינו, כמו ברוב השכונות בהן שוכנות לרוב לבנים, הבתים מוקפות חומות ענק וגדרות חשמליים ולחלקם יש שומרים מסביב לשעון. כלומר, אם בתקופת האפרדהייד היו אלה השחורים שהיו כלואים בתוך השכונות והבתים שלהם — לדוגמא בתקופת עוצר —  כעת הגיע תורם של הלבנים להינעל בפנים.

האירוע המשמעותי ביותר של הנסיעה היה טקס גילוי המצבה של חמי. שמחתי, אם אפשר לומר שמחתי, כל כך שהיינו נוכחים בטקס ושהילדים אף הם משתתפים בו. זאת ועוד, יחד עם הילדים הגדולים, הצלחתי לרוץ לחפש ולמצוא ולפקוד את הקברים של סבתא וסבא שלי מצד אמא, שקבורים שם, וגם של אחות אימי ודודי אותם אהבתי כל כך. יחד עם זאת, הצטערתי, כי הקברים פלטו ריח של עזובים ובודדים, הרי אף אחד מאתנו כבר לא שם על-מנת לקפוץ להם מדי שנה.

הפרידה מחמותי היתה קשה. הילדים בכו וחיבקו שוב ושב את סבתא שלהם ואת רוזי, העוזרת המסורה שלה. אחר כך נסענו לשדה התעופה והחזרנו את האוטו השכור ועברנו את הבדיקות הביטחוניות של אל-על ואחר כך את אלה של הרשויות המקומיות עד שקיבלנו היתר כניסה לפלנטת הדיוטי פרי. שם הסתובבנו בין החנויות בקניית כל מיני דברים בגלל המחיר. בקצה של העין ראיתי אישה עם כיסוי ראש מוקפת ילדים בוכה ובעלי אמר שהוא חושב שהמשפחה הזאת עולה כעת ארצה.

ואז, סוף סוף, עלינו על מטוס אל-על. ״ערב טוב,״ אמר הקברניט והמילים חדרו ישר ללבנו: ״אוי, אמא, אני כל כך מתרגשת שאנחנו חוזרים הביתה,״ אמרה הבת הגדולה, ״תודה רבה שגידלתם אותנו בישראל.״ בהמשך הנסיעה כבר עלו הדיילים על המבטא הדרום אפריקאי שלנו והחלו לפנות אלנו באנגלית שלהם והיינו שוב לזרים בתוך ארצנו. ובשדה תעופת בן-גוריון, הגיחה מכונית אדומה וחסמה את הגישה שלנו למונית — הנהגת, לדבריה, הייתה צריכה לחברן — שיחכו! אוי, כמה שונאים אנו את הארץ הזאת, וכמה שמחים לשוב אליה.