הפוך קטן ודי
  • אומי לייסנר

    בקשר לכתיבה משלי בבלוג זה -- כל הזכויות שמורות לאומי (נעמי) לייסנר

ילדים להעריך

החיים שלנו השתנו בחדשים האחרונים, מכל מיני סיבות, ואחת ההשלכות היא ירידה במספר המשתתפים ב"ארוחת הערב המשפחתית" היומית. בעצם, לא פעם, יוצא שאנחנו שלושה: שני הבנים הקטנים ואני.

אני זוכרת בתור ילדה שמדי פעם, אבא שלי היה נשאר מאוחר בעבודה ואמא היתה יושבת אתנו כשהיינו אוכלים. יושבת אבל לא אוכלת. לאכילה היא היתה מחכה עד שאבא יחזור והם היו אוכלים ביחד.

לי אין את כוח הרצון שלה היה. אני אוכלת במוקדם ובמאוחר. אבל אני כן מקפידה לשבת עם הבנים, ולא להעדיף על פניהם מסך כלשהו או כיור של כלים, למשל. הבנים, הפיקחים כמו כל הילדים, מהר מאד הבינו את ממדי המעמד – של להיות לבד עם אמא – והתחילו לנצל אותו להבעת כל מיני שאלות פילוסופיות שעולות להם לראש.

כך הציע פעם בן האחד-עשרה, "אני מתחיל לחשוב שמים הם תרופה לסרטן." (תזכרו שלא מזמן נפטר סבא שלהם מסרטן. ואני חשבתי לעצמי שלא נראה לי שמים יכולים לרפא סרטן אבל מן הסתם, שתיית מים מרובים, לבטח במקום כל הדברים האחרים שאנו נוטים לשפוך לתוכנו, היו פועלים למנוע סרטן?)

במהלך ארוחה אחרת הוא הצהיר, "אני חושב שאני יודע מדוע ה' ברא מחלות, כמו סינדרום טורט ודברים כאלה (בבית הספר, הראו להם לאחרונה הסרט הזה על הילד עם טורט) כי המחלות האלה נותנות כוח; כוח לאדם שחלה — כי הוא צריך להתגבר, וכוח לכל האנשים האחרים — שאומרים לעצמם: אם הוא מתגבר ומצליח למרות המחלה שלו, אז גם אני יכול להצליח."

ומה אמר בן השבע? הוא אמר, ש"אין דבר כזה, כיתה בלי BAD GUYS" וש"יש תמיד BAD GUYS" והוא בכלל חושב ש"יש יותר BAD GUYS  בעולם מאשר GOOD GUYS."

ופעם הוא שאל, "מדוע ה' ברא את עץ הדעת?"

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאומי לייסנר