הפוך קטן ודי
  • אומי לייסנר

    בקשר לכתיבה משלי בבלוג זה -- כל הזכויות שמורות לאומי (נעמי) לייסנר

ובכל זאת

כשהילדים שואלים אותי מה הצבע האהוב עלי, אני עונה אפור. לא ברור שאפור הוא אכן הצבע האהוב עלי כי איך בכלל אפשר לדעת מה הצבע האהוב עלייך. אבל שמתי לב שיש לי נטייה לבחור באפור. וגם לראות באפור, כלומר, מעולם לא לבן ולא שחור — בלבד. במשך הזמן, עליתי על שתי תכונות נוספות שבי, ויכול להיות שהן קשורות ויכול להיות שלא. ובכל זאת.

האחת היא שהרבה פעמים, דווקא כשאני מרגישה מיואשת ובדיכאון, אז קשה לי להתפלל. זאת לעומת, למשל, כשאני מפחדת, או, למרבה האירוניה, מאושרת. במחשבה שנייה, יכול להיות שהמסוגלות להתפלל מתוך אושר נובעת אף היא מן הפחד — מכך שהאושר יבוא על סיומו. מכאן, לתכונה השנייה והיא הנטייה להכיר בטוב דווקא כשרע לי. דהיינו, דווקא כשרע לך את מבינה כמה רע עוד יותר הדברים יכלו להיות. ובכל זאת.

בימים אלה, רע לי. הנני כלואה בגוף שנוא עלי ביותר, שאינו מסוגל ללכת אלא למרחקים קצרצרים. ושוב ושוב אומרים לי שזה מצב זמני ושכל מה שנחוצה היא הסבלנות ואני מנסה, תאמינו לי שאני מנסה, לחכות פה בסבלנות ולהכיר בטוב, לא, בשפע הברכות שנפלו לחלקי בזה שמדובר במצב זמני בלבד, כך ככל הנראה. כמה כמה כמה כמה גרועות וקודרות יכלו התחזיות להיות, אני יודעת. ובכל זאת.

אני מסתובבת, כאשר אני מסתובבת, עם שתי מקלות להליכה נורדית. על פני הדברים, יש להן מראה ספורטיבי אבל בקצב שלי הן רק מגבירות את מראה המוגבלות. אפילו האורתופד החמיא לי על "האומץ להסתובב איתן." אבל דברים כאלה אף פעם לא הפריעו לך — הגיב בן זוגי למשמע הדברים ויש בזה מחמאה כלשהי, דהיינו, שלא באמת אכפת לי מה חושבים עלי. ובכל זאת.

כשאני בחוץ בשעות היום, תוסיפו למראה משקפי שמש כהות. עתה נוצר הרושם שהקהל מסביב רואה מולו אישה נכה וגם עיוורת. בפה שלי, טעם-לוואי של בדיחה מרה. בבית, אני הרבה פעמים מתעצלת ונשענת על מקל אחת בלבד ואז התחושה היא סתם של אישה זקנה. אבל מדי פעם, לרגע קט, אני מרגישה משה רבנו. בכל זאת.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאומי לייסנר