הפוך קטן ודי
  • אומי לייסנר

    בקשר לכתיבה משלי בבלוג זה -- כל הזכויות שמורות לאומי (נעמי) לייסנר

אחרי מות

לאחרונה נאבדו לי משקפי השמש. היו לי שני זוגות ולא מצאתי אף אחד מהם. יצאתי לקנות חדשים כי אני כבר לא יכולה בלי וחוץ מזה, שמענו פעם ברדיו שמשקפי שמש מונעים קמטים ומניסיוני אינני יכולה לאשר אבל אין לקחת סיכונים. כך היה שבדיוק בסערת החורף שהיתה לנו לאחרונה, מצאתי מחסה בתוך חנות למשקפי שמש והתפתיתי על-ידי המבצע שהוצע לי ויצאתי עם שלושה זוגות: אחד בעל מראה אינטלקטואלי ושניים ענקיים וכהים ומתאימים מאד לבכי.

לאמא שלי היו משקפי שמש מן הסוג האחרון והיא אכן נהגה ללבוש אותם להגנה הן מפני קרני השמש, הן מפני עיניים חודרות בעת צרה. לאור הדברים האלה, אינני מצליחה להעלות בזיכרוני תמונה של אמא שלי בוכה נטו. כלומר, לנגד עיניי אני רואה רק המשקפיים. לעומת זאת, הילדים שלי ראו אותי בוכה, קמטים וקול.

אחותי הפסיכולוגית לא חושבת שילדים צריכים לראות את אמא שלהם בוכה. באשר לעצמי, מעולם לא ממש חשבתי שצריכים להסתיר מהם עצב, הרי הוא חלק מן החיים. בכל מקרה, אני משתדלת לבכות בעיקר כשאני במיטה או מיושבת על האסלה אבל לא תמיד אני מצליחה להתאפק. הבעיה היא ששמתי לב שאחדים מבני סובלים כשהם רואים אותי בוכה, במיוחד בן האחד-עשרה. ניסיתי לנחם את הילד. אמרתי לו שזה מראה כמה אהבתי את סבא שלו. אבל לא נראה לי שהוא הבין במה זכיתי אם כך אני בוכה על חם שלי.

בדיוק לפני שטס לדרום אפריקה לליווי המת, אישי מצא את משקפי השמש אותם חשבתי שאיבדתי. עכשיו יש לי חמש זוגות. אני מתלבטת אם לשים אחד בכל חדר, במקרה שלא אצליח להגיע לשירותים בזמן.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאומי לייסנר