הבשורה

שכאמא שלי נפטרה, אישי הלך לאסוף את הילדים מבית הספר, הוציא אותם מן הכיתות ובישר להם את המרה כשהם היו באוטו הביתה. בתי שהיתה אז בכיתה ג' זכרה שירדו טיפות גשם באותו יום והיא פתחה את החלון ונתנה לגשם לרדת עליה. אני עצמי הייתי בדרך הביתה לאחר הנגיעה האחרונה באימי כשירדו הטיפות והתערבבו עם הדמעות על לחיי.

זאת הסיבה שלא שלחתי את הבנים לבית הספר ביום שישי. כי פחדתי שהבשורה המרה תגיע ולא אוכל לאסוף אותם והם יצטרכו להמשיך להיות שם כאילו שום דבר לא קרה ואיך אני אגיד להם מה קרה כשהם נכנסים הביתה. אז במקום בית הספר הם יצאו עם אחותם הגדולה לקנות חלות לשבת ואני הייתי לבד בבית כשהגיע הטלפון ההוא מאישי ויכלנו שנינו לבכות בלי רסן בשני צדי הקו.

עד שחזרו הילדים כבר אספתי את עצמי רק על-מנת להישבר שוב כשראיתי את פניהם המתוקים. גם אני גדלתי בלי סבים כמעט. שניים נפטרו לפני שנולדתי וסבתא שלי עלתה ארצה שהיית בת חמש ונפטרה כשהייתי בת תשע והיה לי רק סבא בעצם, שנפטר כשהייתי בת שלוש עשרה. אבל ילדיי חוו כבר בחייהם את מותם של שלושה סבים, והקטן רק בן שבע ולבי נשבר עבורם.

בזמן שהתקיימה הלוויה ביוהנסבורג, כבר התאספו כל הילדים והושבתי אותם איתי על השטיח בסלון וקראנו תהילים והעלינו זיכרונות. רציתי לתת ליום הזה צורה, שגם הוא עצמו יהיה להם לזיכרון. לע"נ ג'רלנד לייסנר (אריה בין לילי). יהא זכרו ברוך.