שוב שם

כשהחלה הלידה האחרונה שלי, הייתי כבר מנוסה. לכל ציר, היתה לי איזו תנועה מלווה שעזרה לי לעבור את הכאב ובה בעת לנצל אותו במטרה לסייע לתינוק לצאת לאוויר העולם. הנה אני נשענת על המעקה, הנה אני נשענת על הכיור, הנה אני עושה פיסוק עם הידיים תלויות למעלה. עברו כמה שעות טובות בהן התמודדנו, אני והתינוק ובאמצע, גופי המגודף ומתפתל, כאשר אחד הילדים שהסתובבו לי בין הרגליים באותה תקופה אמר בפליאה: "אני חושב שאמא הולכת ללדת היום."

בסיפור הזה נזכרתי הערב, כששכבתי במיטה יחד עם שני הבנים הקטנים על-מנת להגיד "שמע" ולהשיר להם לישון. "רק דבר אחד, אינני מבין," אמר אחד מהם, "אבא נסע כל כך הרבה לדרום אפריקה לאחרונה, למה הוא היה צריך לנסוע פתאום עכשיו, דווקא כשמתקרבת חופשת חנוכה, כשכל המשפחה אמורה להיות ביחד?"

הילד צודק. זו הפעם הרביעית תוך חדשים ספורים שאבא שלהם נסע לדרום אפריקה. הילד גם יודע מה הסיבה לכך – כי סבא חולה. מאד. בהתאם לכך, גם רמת המתח בבית עצומה וסף הדמעות ירד לטמיון. באשר לעצמי, ניסיתי ניסיתי בכל מאודי להיות חזקה אך בסוף הכאב פרץ לו חורים בגופי ובלילות האחרונים מצאתי את עצמי הולכת על ארבע לישון. וככל שעוברות השעות, כך הולכים הדיווחים מחו"ל ונהיים שחורים וסוערים ורועשים מרוב כאב ואי נוחות. לילד, אם כן, עניתי לעניין. "אבא נסע עכשיו כי סבתא אמרה לו לבוא כי היא חושבת שסבא הולך למות עכשיו."

"מה? סבא הולך למות? עכשיו?" הבנים לא האמינו למה אוזניהם. אחד פרץ בבכי והשני הושתק לחלוטין ואני נדהמתי מן התגובות, כמו שנדהמתי אז באמצע הלידה, שעם כל הרמזים והדיבורים והזמן שעבר, הילד לא ממש קלט מה קורה סביבו.

אבא שלי מת ביום ראשון בלילה. ביום שבת שלפני אותו יום ראשון, הייתי עצבנית ברמות שהפתיעו אפילו את בני ביתי. בסוף לא הצליח בן זוגי להתאפק והוא שאל אותי מה הולך פה ואני נשברתי ואמרתי שאני מפחדת שאבא שלי גוסס. אז לכי אליו, הוא אמר לי, והלכתי, ואכן הוא היה באמצע תהליך התמותה. אחותי היתה שם איתו באותה שבת והיא הבינה בדיוק מה קורה. כל השבת, הוא הסתער והסתעף – "הרגשתי," כך היא אמרה, "איך הגוף מנסה ללדת את הנשמה."