בננות - בלוגים / אומי לייסנר / ערב ראש השנה תשע"ז
הפוך קטן ודי
  • אומי לייסנר

    בקשר לכתיבה משלי בבלוג זה -- כל הזכויות שמורות לאומי (נעמי) לייסנר

ערב ראש השנה תשע"ז

הגיע העת לומר סליחה ואני מבקשת להביע כאן את סליחתי וכן את הצטערותי ויותר נכון התחרטותי על כך שבחדשים האחרונים (לפחות) הזנחתי את הבלוג הזה. זה נשמע אולי דבר של מה בכך אבל זה לא. בשלהי הקיץ האחרון, עשינו את שלושת ימי החופשה השנתית שלנו בבת ים. בדרך כלל, אנחנו נופשים בתל-אביב עצמה אבל החלטנו לחסוך קצת. האמת, לא היה שווה, חוץ מהים עצמו. כמה חבל שעל-מנת להגיע אליו חייבים לחצות כביש רציני. ערב אחד, חזרנו ממופע השקיעה על החוף וניסינו להגיע חזרה אל הצד הראשון: מעבר חצייה, אי תנועה, מעבר חצייה. הגענו לאי והתחלנו לעשות את דרכנו במעבר השני; ילד-אני-ילדה, יד ביד, למרות שמדובר בילדה שהיא כבר בת חמש עשרה. איך זה שהחזקתי לשניהם את היד אינני יודעת. אבל כשהופיעה פתאום במהירות האש אותו אוטו שחור, לא היה כלל זמן אפילו לקחת צעד אחור. רק משכתי שניהם אחורה בכל כוחי. אגב, שניהם ראו בעצמם את השחור בעיניים, כך שכנראה שלא ממש השפעתי על תנועתם ובכל זאת כאבו לי הידיים אחר-כך מרוב המאמץ. בתי אמרה שצעקתי ולא זכרתי. אם כי שמעתי משהו שדומה לצירנה וכנראה שזו היתה אני. מיד הודיתי להשם ולא ידעתי מה לעשות מרוב הודייה ונורא שמחתי שהיה לי למי להודות. וכעבור כשבועיים, כשעבר בן אחר ניתוח להוצאת התוספתן וצעדנו שם, אני וזוגתי, בחדר ההמתנה, הלוך ושוב ושוב והלוך ושוב, הודייתי שהיה לי אל מי להפציר לחיים. ואחר-כך, באחד משלבי העיקול שאני עוד עוברת, חשבתי לעצמי כמה לא בסדר שהזנחתי את הבלוג, כי זה באמת סוג של דו"ח על החוויות שלנו, יומן, זיכרונות, וחבל. לא שישבתי בינתיים בחיבוק ידיים. אדרבא, כמו כולם, לא היה לי זמן. רק שכידוע הזמן לא עושה את שלו אלא אנחנו אותו.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאומי לייסנר