(או "למה את התעקשת למרר לי ת'חיים") קטע מסובך במיוחד בכל הקשור להורות הוא שפתאום את צריכה לסדר את הזמן — של מישהו אחר. הנה דגימה קטנה: כשהילדים רואים טלוויזיה אני אומרת להם שאולי כדאי לשחק קצת סתם בלי מסך כבר! וכשהם מבלים כל היום בלשחק אני מזכירה להם שאפשר גם לקרוא ספר מדי פעם. וכשהם מתכרבלים שעות על הספה ...

אמה של בת כיתת בני נפטרה מסרטן. לא ממש הכרתי אותה אבל התחושה שאנו חיים על כוונת חזקה מתמיד. אני זוכרת הפעם האחרונה בה ראיתי אותה, היא הלכה עם הילדים שלה לראות שייקספיר בפרק. אני מנסה להיות יותר נוכחת בחיים שלי.

אני לא יודעת מדוע נוהגים להתנפל על הגיל שנתיים דווקא. אומרים ש"גיל שנתיים הנורא" הוא תקופת "המרד הראשון" בחיי הפעוט ומכאן הפגנות העצמאות שלו. אבל הבן שלי בקושי בן שנה וכבר יודע מצוין כשאיננו מקבל בדיוק מה שהוא רוצה לזרוק את עצמו על הרצפה ולבעוט בכל הבא ליד, להקים קול צעקה, להכות, לנשוך, להרביץ, להשתרע, להשתגע ולבכות. למען האמת, אני ...

  הנה אמרה/תפילה שמאד מדברת אלי וחבל שנהפכה לקיטש מרוב שימוש סתם:     God grant me the serenity to accept the things I cannot change, courage to change the things I can, and the wisdom to know the difference.   אלוהים, תן לי את השלווה לקבל את הדברים שאני לא יכול לשנות, את האומץ לשנות את הדברים שאני יכול ...