ראייתם את הכתבה של דן אבן בעיתונות השבת? משרד הבריאות סירב לבקשת איגוד הפלסטיקאים לאסור הזרקת סיליקון   http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1105987.html   הכתבה משקפת מספר תמות שחוזרות על עצמן בנושאים רבים הקשורים בבריאות האשה בישראל (כולל לידה כאמור). לדוגמא: על פני הדברים, מדובר בדיון על בריאות האישה וטובתה וניתן לומר גם על האוטונומיה שלה, אך מבט קרוב מגלה אינטרסים כלכליים ...

      (קודם כל אבקש להודות לכם שוב בכל ליבי על הברכות החמות שקיבלתי כאן.)  אם, מה היה לנו — בן, ערב ט' באב, בבית.   בן – התלבטתי אם להגיד או לא. שהרי ידוע כי "מה" זה הדבר הראשון ששואלים כשנולד תינוק ויש בזה אלמנט מקומם – הרי בפניכם בן אדם, את רוצה לצעוק, קודם-כל בן אדם. לפיכך לאורך ...

    כשאני חושבת על החיים שהיו למייקל ג'קסון וכן על מה שקרה לסוזן בויל מדהים אותי כמה אנשים בני ימנו שואפים להיות מפורסמים ורק להיות מפורסמים והנה זו קללה לכל דבר ולא ברכה זו קללה.    

אני רוצה להתעכב רגע על תרבות הכפפות, הלבנבנות האלה מלייטקס. היום כבר מוצאים אותן בכל מקום, מן הסניף הקרוב של ארומה ועד לרופא השיניים. ריח של ניקיון והיגיינה אמור להדוף משכבות עור השקופות האלה אבל אצלי לפחות הן מעוררות בחילה. אוי, רק המחשבה על העין שלי עוקבת אחרי היד העטופה, מן העוגה, אל הטלפון, לפלפון, אל קצה העף, האוזן, העת, ...

בני לומד תופים ופעם, כשהלכתי לאסוף אותו מהשיעור, שמעתי את המורה שלו אומר לו את הדברים הבאים: "יש לך הרבה כוח, אבל אתה צריך ללמוד לא להשתמש בו." אלה בעיניי דברי טעם הנכונים גם ליופי ולמתנות אחרות בחיים.

    ואמא שלי? קרוב לוודאי שהיא היתה מפסיקה לדבר ממיילה בשלב כלשהו. ויש להניח כי גם ללכת היא לא היתה יכולה להמשיך המון זמן. ובכל זאת, היום שבו אמי איבדה לחלוטין את היכולת ללכת או לדבר היה אותו יום בו היא חזרה מבית החולים עם מגוון כדורים צבעוניים. הכדורים האריכו את החיים שלה, אבל הוציאו מהם את אמי.   ...

  כמובן, הקטע המצחיק תקראו עצוב בכל סיפור העייפות הכובשת ומשכיבה הזאת הוא כל השעות בהן אני שוכבת ושוכבת ולא מצליחה להירדם בכלל. לעניין זה ניתן כמובן להטיל את האשמה על הילדים ולהבדיל על היתושים אולם אלה המחשבות שנושכות הכי עמוק.   נ.ב. אולי אני דווקא כן אלך לאיזה שיעור תיקון ליל. לפחות כך אני מבטיחה לעצמי קצת שינה הלילה. חג שמח  

  בעקבות ההערה של רותפ לפוסט הקודם אצלנו, כשאחד אומר אני עולה למיטה לקרוא, השני פורץ מיד בצחוק פרוע. הרי ברור שלא יחזיק מעמד דקה. בן זוגי אף ניסה פעם לנצח את השיטה ולקח איתו למיטה בנוסף לספר גם ספל קפה חזק. זה לא עבד. הוא נרדם עוד לפני שהספיק לשתות אותו. רק לאחרונה הוא הצליח לסיים סוף-סוף עמוד 29 ...

מצטערת שבקושי הייתי כאן לאחרונה — לחץ, לחץ, לחץ. הנה אחד הדברים שעשתה אימי שעליהם אמרתי שלעולם לא אהיה כמוה: לילה לילה היתה נרדמת על הכורסא בסלון ומי יודע מתי היתה הולכת לישון אם בכלל. והנה אני, מתמוטטת יותר ויותר על הספה בערבים ונאלצת לענות את עצמי על-ידי סחיבה למיטה בשעות המוזרות ביותר של היממה. אם כן, התפוח אינה קורסת ...

It's my blog and I'll cry if I want to.