כבר שבועיים לפחות אנו טובעים באבעבועות רוח. כידוע, יש בכך משהו מנחם, כלומר, הידיעה שזהו, אמנם קשה עכשיו אבל יודעת שאחר-כך גמרת עם העניין הזה. פטנט יפה דווקא. חבל שהוא לא עובד על רוב הצרות והטרגדיות שבחיים.

לפעמים אני חושבת שאם רק אצליח לשבת כאן בשקט גמור ולא לזוז אפילו נשימה ולא להשמיע אפילו טיפה אז אולי גם אצליח להרגיש שום דבר.

זאת, נדמה לי, זאת הסיבה שאבא שלי חזר ליהדות לאחר שעזב אותה לכמה זמן בצעירותו. הוא הסביר לי פעם שהבין פתאום שאטום שאיננו חלק ממשהו גדול יותר איננו אלא כלום. בכל זאת מפחיד אותי לראות את זה ככה בצורה בוטה כל כך ואף ברוטלי מול העיניים. 

הקהילה היהודית הדרום אפריקאית הכריזה על תחרות שירה לקראת יום ירושלים. הייתי אז בת שלוש-עשרה. הפרס הראשון היה כרטיס טיסה לישראל, השני ספר מהודר על ירושלים מתנת טדי קולק. הגשתי שלושה שירים והקיטש שביניהם זכה בספר. זו היתה הקלה גדולה בשבילי כי חשבתי שהמקום הראשון צריך לנסוע לכאן לבד וזה דבר שלא רציתי לעשותו.  בסוף, הספר, שנקרא NEXT YEAR IN ...

  כשהבן הקטן לוקח אותי איתו לשירותים הוא גם דורש ממני לשבת מולו ולהחזיק את ראשו בידיי. הוא די כבד האמת. זה לא דבר של מה בכך לשמור על ראש מורם.  

קחו את רותו מודן. רק כדוגמא כמובן. לא, באמת, אינני מכירה אותה אישית אבל נגע לליבי הראיון איתה בעיתונות לפני כמה שבועות. היא בגיל שלי וכבר יתומה מאב ומאם. תראו איך היא מצליחה, לאיזה הישגים אדירים היא הגיעה, והנה הוריה אינם כאן להיות גאים בה. ייתכן וניתן לומר אותו דבר על ברק אובמה, רק שהוא עוד לא נבחר לנשיא השחור ...

         הפוסט מוקדש ללי.   אני רוצה להמשיך לדבר על האבל. בחיים הלא ווירטואליים אנשים לא אוהבים לדבר על זה. אולי התחושה היא כי עצם השיחה מקרבת את הקץ. אני, אתם יודעים, עם המצב של ההורים שלי, כבר כמה שנים בעצם, אבל לאחרונה אני מוצאת את עצמי מתחילה להתכונן. כפי שכבר ניסיתי לומר, מפחידה אותי מאד החשיפה. רגע כל כך פרטי והנה ...

  אני מתנצלת מראש. באמת לא התכוונתי. ברור לי כי די לכם כבר עם כל הכבדות הזאת. כל הזמן ההורים וכמה קשה לכם וזה. נמאס כבר. תהיי קצת קלילה. קצת חוש הומור לא יזיק. לפיכך תכננתי משהו כמו "קינות לכינים" ודברים דומים, אתם יודעים, נעים לאוזן עם כי קצת מגרד. אולם אין דבר שמפריע לחיות כמו החיים עצמם והיום ככה ...

  שבנו. מברצלונה, ממלטה, מאיטליה, מצרפת ושוב מברצלונה. נסענו במטוס, בספינה, ברכבת, באוטובוס, במונית, בקרוסלה, בעגלה עם סוסה וגם הלכנו ברגל. ואת כל זה עשה עדין בן השנתיים מבלי שהסכים ולו פעם אחת לנעול נעלים. מה שנקרא באנגלית רהוטה an incredible feat.  

        ההתבוננות של האדם בבהמה או באדם דרך הבהמה לא חייבת להיות בטבע. זה יכול גם להיות באמצעות המסך. הכוונה שלי היא לאו דווקא לתכניות טבע בטלוויזיה אלא לסרטים הוליוודיים לכל דבר ובעיקר לסרטי אנימציה. שם תמצאו חיות בשפע המצוירים בתוך קווים ברורים המבדילים בין הטובים והרעים. קו אחד עלול למצוא ביטוי במבטא: לרשע לרוב מוענק מבטא ...