לרגל יום הולדתי, קיבלתי שני טלפונים, אשר השאירו אותי פעורת פה. לא, באמת, לא ידעתי מה להגיד. כל כך התרגלתי לווטסאפ.

בָּרַדְיוֹ אוֹמְרִים יֵשׁ חֲשָׁשׁ לַשִּׁטְּפוֹנוֹת הַכֹּל יוֹדֵעַ שֶׁדָּם הַכַּוָּנָה הַחֲשָׁד בַּאֲוִיר כֹּה כָּבֵד   בַּסַּכִּין נִתַּן לְחָתְכוֹ אַף הַכְּלָבִים שׁוֹתְתִים בַּפַּחִים נִרְאִים כַּתַּנִּים הַשֶּׁכֶם בַּבָּקָר יָצְאָה בִּתִּי לִקְנוֹת לַחַמָּנִיָּה מִן הַמַּכֹּלֶת רָאֲתָה אָדָם מַפְחִיד וּמִיָּד אַחֲרָיו אֶנְחַת רְוָחָה שׁוֹטֶרֶת שׁוֹלַחַת צְּרָחוֹת אֲיֻמּוֹת לְעֶבְרוֹ עָמִיייייייייי לָקַחְתָּ סוודר?

If at all it may be said that I was ever able to be assertive it is owed to all those times I was not. Hunger is a good teacher Were the words of wisdom my mother spouted to comfort me in my struggling with nursing my first baby She was right Partially Pain is a jolly good teacher too.

אמש היינו בקונצרט פתיחת עונת הפילהרמונית, בניצחונו של זובין מהטה. מה שאני מתקשה לעקל בקונצרטים מן הסוג הזה הוא הכלל שלא לזוז ולא להזיז, לא את הרגליים, לא את הידיים, לא את החזה ולא את המותניים. אלא שדרך הטבע של מוסיקה טובה היא להביא לידי תזוזת הגוף ולעתים דרוש מאמץ של ממש על-מנת לרסן את האיברים. אני נזכרת בקליפ שראיתי ...

פעם, בשנה שעברה, בדרך מן הגן, אמר לי בני הקטן שכשיהיה גדול הוא רוצה להיות אמא. או-קיי. שאלתי למה? והוא ענה "כדי שאני יכול ללכת לאוניברסיטה."

משהו כמו שבע שנים לא התקרבתי לאווירון ופתאום אני טסה לחו"ל פעמיים בתוך שלושה שבועות (כי מיד אחר החופשה בברצלונה, היה לי כנס בבלגיה). אני לא יכולה לומר שלא פחדתי לטוס לחו"ל. פחדתי. בטיסה האחרונה חזרה לארץ, רק עליתי על המטוס וניגשה אלי סבתא חמודה והודיעה לי שלצערה הרב, זכיתי לשבת במקומה בביזנס, כי אין לה דרך אחרת לשבת עם ...

אחה"צ אחד על הספינה נחת לרגע שחף. הצל שלו על המרפסת שלנו נראה כמו מישהו עושה צל של שחף עם היד. דווקא, לא. דווקא, נראה כמו חיקוי נחות של יד עושה צל של שחף. כשהוא זז הכל נהיה מעוות.

  "Lord, grant that I may always desire more than I can accomplish." היום נתקלתי באמרה הזאת שמיוחסת למיכאלאנג'לו. נדמה לי שהיא אמורה לסמל תקווה אינסופית אולם בפועל היא הזריקה לי מנה יפה של דיכאון ישר לווריד. כי זה בערך קורות החיים שלי.  מלא רעיונות מעולים שמעולם לא הצלחתי ליישם ובמידה וכן הצלחתי, הם נכשלו. כלומר, אני נכשלתי.

חמי וחמותי לקחו אותנו לקרוז בחוף הדרומי של איטליה. ביום השישי, דקות ספורות לפני כניסת השבת, הלך לאיבוד בננו בן השש. אימה. עליתי בדילוגים במדרגות עד לקומה חמש-עשרה, בה ממקומות בריכות השחייה, ועברתי מבריכה לבריכה, סורקת את הפרצופים שבקעו מהן ואת התחתיות. אחר כך סרקתי את המפלס כולו בניסיון לוודא שאין שם קבוצה של אנשים ממוקדים באסון שאין בידי לדמיין. ...

מחר אני לא צריכה להכין סנדוויצ'ים!