מולי ברחוב צעד איש זקן ובדיוק כאשר הוא עבר על ידי שמעתי אותי אומר דבר-מה לפלפון שלו ומיד עצרתי לצד הדרך על-מנת לרשום אותו, שיעמוד לי לעת הצורך. הנה המשפט: "המציאות וניסיון החיים שלנו ייעשו את שלהם ולאט לאט נמצא פתרונות."

חזרתי למקום הטבעי שלי השכם בבקרים – ליד הכיור מכינה ארוחות עשר ועוד. לפעמים יוצא לי לעמוד שם שעה וחצי. ולפעמים, כמו הבוקר, אני משחררת אנחה ואומרת וואו, כמה זמן זה לוקח לי. רק הפעם ענה בן השבע: זה בגלל שאת משקיעה כל כך הרבה. ואתם אומרים: גברת, את לא צריכה לרשום כל פיפס שהילד אומר. אבל תודו, כמה פעמים ...

שמתם לב שמרדכי מתחיל כימיני ומסיים כחבר במחנה השלום? ומה היה קורה אילו בחרה אסתר בחצי המכלות?

הרב זכריה בראשי (ז"ל) היה גר ברחוב שלנו, במרחק של כמה בניינים. קראתי עליו בעיתון אבל רק פעם אחת ראיתי אותו, זאת אומרת, אני מניחה שזה היה הוא. ראיתי איש זקן עוזר להיכנס לאוטו שלו איש עוד יותר זקן, עד כדי כך שהוא נראה פשוט שקוף. אני זוכרת את זה כי הבן הבכור שלנו נולד חודשיים לפני הזמן וקרוב לאחר ...

אבא שלי אמר לי פעם שאני לוקחת את החיים ביותר מדי רציניות (“You take life too seriously, cooki”). אני חושבת שהוא צדק. פעמיים, הוא צדק. בזה שאני לוקחת את החיים ביותר מדי רציניות, וגם באמירה הכללית המשתמעת – שאין לקחת את החיים ברציניות כל כך. ככל שאני גדלה בשנים, כך אני מצליחה להבין מה הוא ביקש ללמד. (אז רציתי לומר: ...

אישי נסע לדרום אפריקה כדי להיות קצת עם אמו ולתת לה תמיכה. הבנתי את הצורך שלו לנסוע אבל היה לי גם קשה עם זה, אני מודה (כזכור, הוא נסע די הרבה בחדשים האחרונים). בארוחת ערב, גם בן האחד-עשרה אמר כמה קשה לו שאבא נסע עוד פעם ושהוא מבין שסבתא שלו זקוקה לו "אבל ארבע ימים? זה כל כך מעט…" כמה ...

הבת שלנו שעושה הום-סקולינג השנה חולה. היא מבואסת מאד. "מה הטעם להיות חולה,"  היא חוזרת ושואלת, "כשאת עושה הום-סקולניג?"

החיים שלנו השתנו בחדשים האחרונים, מכל מיני סיבות, ואחת ההשלכות היא ירידה במספר המשתתפים ב"ארוחת הערב המשפחתית" היומית. בעצם, לא פעם, יוצא שאנחנו שלושה: שני הבנים הקטנים ואני. אני זוכרת בתור ילדה שמדי פעם, אבא שלי היה נשאר מאוחר בעבודה ואמא היתה יושבת אתנו כשהיינו אוכלים. יושבת אבל לא אוכלת. לאכילה היא היתה מחכה עד שאבא יחזור והם היו אוכלים ...

אם הייתי מסכמת את חצי השנה האחרונה הייתי אומרת שהזדקנתי בו בכעשור. במחשבה שנייה, נראה לי שככה גדלים בני אדם בכלל, לא באופן הדרגתי, בקו ישיר מקביל למעבר הזמן אלא במעין מדרגות, ואולי בעליות ומורדות, לעתים תלולות, בצוקים. כלומר, זה לא נכון מה שמלמדים את הילדים שכל יום הולדת – הופ! הופ! טרה-לה-לה, גדלתי בשנה. זה תלוי.

הבן שבכיתה ה' נאלץ על-ידי המורה שלו לכתוב סיפור קצר בעל 500 מלים. "נאלץ" אני אומרת כי הוא הדגיש שוב ושוב בפני שהוא כלל לא מעוניין לכתוב סיפור קצר ושהוא גם לא מסוגל לעשות כן. "אבל בדיוק סיימת לכתוב חוברת קומיקס," הזכרתי לו, "למה שלא תשכתב את הדמויות ואת העלילה בצורה של סיפור קצר?" הילד הסכים, התיישב לידי והכתיב — ...