You have your way. I have my way. As for the right way, the correct way, and the only way, it does not exist Friedrich Nietzsche —

כששני ימי חג נצמדים לשבת, בשביל דתיים רבים ואני ביניהם, זאת תחושה של איך בדיוק אני הולכת לעבור את זה. ואם כבר אז כבר, כשאת בתוך, התחושה היא כסוג של קיום במקביל לעולם ולא כחלק ממנו. וביום האחרון, כשמתחילה לרדת החשכה, ואת מבינה שעוד כמה רגעים, הכל נגמר ותצטרכי לחזור ולחיות בעולם, אוי, איזה פחד.

בתפילה שמתי לב למשהו. כאשר אני כותבת ברכה למישהי, אני נוטה לאחל לה הרבה אהבה ונחת, כי, כך אני משערת, כולנו רוצים הרבה אהבה ונחת. והנה בראש השנה, אנחנו מתפללים ומבקשים מה' שלום, טובה וברכה וכו' ואפילו דברים כמו כבוד ופרנסה טובה אבל אנחנו לא מבקשים אהבה ונחת. וחשבתי לעצמי כי אלה דברים שה' לא יכולה לתת לך, את צריכה ...

נסענו לדרום אפריקה, אישי ואני והילדים, כי הבן הגדול אמור להתגייס באביב ואחר-כך, מן הסתם, לא נוכל לנסוע כל המשפחה ביחד לכמה זמן. אבל גם נסענו על-מנת להיות עם חמותי. היא מצדה החליטה להקדים ולערוך את טקס גילוי המצבה עבור חמי בזמן שאנחנו שם. מזה עשור לא ביקרתי בדרום אפריקה ולא ידעתי למה לצפות. כשנחתנו בשדה התעופה ביוהנסבורג, חצי ציפיתי ...

מדוע יש בית ספר אם יש דבר כזה חוגים? כך שאל אותי בן השבע (המסיים כעת כיתה ב' בשעה טובה). ומה כבר יכולתי לענות לו? שזול יותר ויעיל יותר להושיב שלושים-פלוס ילידם במקום אחד עם מורה אחת (שמתחלפת מדי פעם) במשך כמה שעות טובות ביום מאשר לארגן משהו אישי ומעשיר ומלמד יותר כמו הדבר הזה שקוראים לו חוגים. זה הכל. ...

מה לעשות, דוברי אנגלית אנו לפיכך אנו מכנים את האירוע: THE BOOK FAIR. אך בננו בן השבע, הוא יודע איך לעשות מלים. הוא מבקש שניקח אותו אל THE BOOK FAIRY.

בן ה-11 באמצע לקרוא הארי פוטר. פתאום הוא ניגש אלי ואומר: אמא, את יודעת מה הבעיה עם ספרים? את לא יכולה לברוח. עם סרט, למשל, אם זה מפחיד או משהו, אתה יכול לעצום עיניים או לרוץ החוצה. אבל עם ספר, אתה חייב להישאר ולקרוא כל מילה ומילה. עינוי.

בתי שאלה אחיה בן השבע איך היתה המדורה של הכיתה שלו. הוא ענה שהיה כיף אבל הבנים עשו הכל – "רצנו, גנבנו קרשים, הבאנו, שמנו על המדורה…." זה מדהים, כשחושבים על זה, כמה מהר הם מעקלים את התפקידים המגדריים, הרי אין הבדל פיזי בין הבנים והבנות בגיל הזה.

סבא שלי מצד אבא היה מחסידי גור ולמרות שלא חי בתוך אותה קהילה רוב חייו, הוא נשאר מאד קשור אליה. אני, לצערי העמוק, מעולם לא הכרתי אותו, אולם גדלתי על ניגוניו. מישהו פעם אמר לי שהניגונים של חסידי גור הם פחות מנגינות מאשר מוראלים. אינני יודעת לומר אם זה נכון באופן כללי אבל בידי לאשר שה"אחד מי יודע" שלנו בליל ...

"אני מקריח באופן לא מדויק ולא סימטרי ובשום שלב אני לא מתכוון לגלח את הראש. אני חושב שבישראל יש את אחוז המתקרחים הגבוה ביותר שעושים כך. בעיני זו קרחת קשוחה, שמנסה להסתיר את הפחד, הקורבנות, הפסיביות, החולשה." חנוך פיבן, מוסף הארץ, 27 בינואר 2017, עמ' 74.