ספרות חיפאית חדשה סופר ומשורר

ראיתי משוררת יפה בחלומי היא נפנפה אלי בשערה השחור פערה פיה כמו זאב טורף ואיימה לטרוף גם אותי להכניס אותי לעולם של פחדים מצוקות ואובדן עולם של סמים אלכוהול טירוף החושים בקראי לאותה משוררת בשם ידעתי שאני נכנס לתוך עצמי עצמי הלא וידויי יותר עצמי השני.      

האיש בגלימה האדומה הסתכל ממרומי הענן השחור על האוניברסיטה. היא לא נראתה לו. משהו בסטנדרטיות שלה, באופן ההתנהלות הרשמי, ביכולת לקבוע גורלות של אדם. פתאום לתת ציון עובר לאדם שנכשל ופתאום לא להכיר בעבודה הכי טובה בעולם. הוא פרש את גלימתו על האוניברסיטה והחליט להפוך אותה למקדש בודהיסטי. מקום בו אנשים יעלו לרגל וישטחו בפניו את תלונותיהם. האיש בגלימה האדומה ...

היא אישה מטורפת מכשפה מתבוננת בעולם מזווית אחת בלבד זווית חדה כמו דרך הנפקחת בעיניים צרות בעלת האוב רואה ברוע לב את החיים מנסה להכשיל את כל מי שעומד בדרכה גם בנה החלוש המסכן חסר האונים עומד בדרכה להשיג את מטרתה אשפוזו המיידי הרי כך תוכל להצליח שוב לשים יד על שיריו ולעשות בהם מטעמים.   טירוף כזה לא נברא ...

בְּקוֹל מְהֻסָּס, בַּיְשָׁנִי פּוֹרֵץ אֶת דַּרְכִּי לָעוֹלָם כְּמוֹ תִּינוֹק הַיּוֹצֵא מֵרֶחֶם אִמּוֹ לְאַט, מְבַקֵּשׁ לָדַעַת הֵיכָן מְקוֹמִי הַאִם בֵּין יְצוּרִים הַנִּקְרָאִים בְּנֵי הָאָדָם אוֹ הַאִם בֵּין יְצוּרִים אֲחֵרִים שֶׁבְּנֵי הָאָדָם נִדּוּ מִזְּמַן. יוֹדֵעַ, שֶׁקּוֹלִי אֵינוֹ עָרֵב כִּלְבָבִי אֶת זֶה אָמְרוּ לִי בַּגַּן, כְּשֶׁהַיֶּלֶד הַבִּרְיוֹן חִקָּה אוֹתִי בְּצַפְצְפָנִיּוּת לְיַד כֻּלָּם. אָז יָדַעְתִּי כִּי אֶצְטָרֵךְ לְהֵאָבֵק בָּעוֹלָם הַזֶּה לִמְצֹא מָקוֹם אַךְ אֵינִי ...

  1.  שׁוֹמֵעַ אֶת זְמִירוֹת הַשַּׁבָּת מִתְנַגְּנוֹת מֵהַשָּׁכֵן מֵהַדִּירָה מִמּוּל. גַּם אֲנִי שָׁר זְמִירוֹת שַׁבָּת. זְמִירוֹת שֶׁל כְּאֵב וְסֵבֶל. זְמִירוֹת שֶׁל מְצוּקָה וְעֹנִי. אָנָּא, אֱלֹהִים, הַבֵא לִי חָבֵר שֶׁאוּכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ שִׂיחָה אִינְטֵלֶקְטוּאָלִית בְּשַּׁבָּת וְלֹא אֶצְטָרֵךְ לְהִסְתּוֹבֵב עִם תַּחְתּוֹנִים מְצַפֶּה בְּקֹצֶר רוּחַ בָּאֲבַדּוֹן לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁתָּבוֹא וְתִקַּח אוֹתִי אֵלֶיהָ לְשַּבָּת שֶׁכֻּלָּהּ טוֹב. רַק שָׁם, נִרְאֶה אוּכַל לָשִׁיר אַנְעִים זְמִירוֹת. רַק ...

לָמָּה אָמְרָה הָאִשָּׁה הַזְּקֵנָה שֶׁבְּנָהּ הַצָּעִיר מְפַגֵּר?! בִּשְׁנֵי הַצְּעַדִים מִן הַמִּטָּה אֵל כֻּרְסָת הַמַּחְשֵּׁב אֲנִי מַתְחִיל לְהָבִין אֶת תּוֹלְדוֹת הַפִּגּוּר גְּאוֹנוֹת הִיא מִלָּה גַּסָּה נִפְלָאוֹת הַתְּבוּנָה הוּא לֹא יוֹדֵעַ לְחַשֵּׁב אֶת לוּחַ הַכֵּפֶל אֲבָל הוּא חַסִין מִמַּכּוֹת הַחַיִּים וְהִיא סוֹבֶלֶת מִלַּחַץ דָּם שֶׁעוֹלֶה וְיוֹרֵד   לְסֵירוּגִין.  

רָאִיתִי אִשָּׁה דּוֹמָה לָאִשָּׁה שֶׁלִּי יָרְדָה בַּמַּדְרֵגוֹת הַיְשֵׁר לַחָבֵר שֶׁלִּי זוֹ לֹא יְכוֹלָה לִהְיוֹת הָאִשָּׁה שֶׁלִּי כִּי הָאִשָּׁה שֶׁלִּי נִמְצֵאת רַק אִתִּי פַּעַם בְּשָׁבוּעַ בַּמָּקוֹם הַמְּיֻחָד הָאִינְטִימִי שֶׁלִּי כַּנִּרְאֶה זוֹ הָיְתָה הֲזָיָה שֶׁלִּי הָאִשָּׁה שֶׁלִּי נִמְצֵאת רָחוֹק רָחוֹק בְּמֶרְחַקֵּי הַמַּחְשָׁבָה שֶׁלִּי עֲטוּפָה בְּזִכְרוֹנוֹת מְתוּקִים שֶׁהֵם רַק רַק שֶׁלִּי.  

  הָאִישׁ הַיָּפֶה הִתְבּוֹנֵן בַּמַּרְאָה זֶה לֹא הוּא הַפֶּה נֶחֱצָה לִשְׁנַיִם כְּמוֹ תַּפּוּז הַנִּסְחָט מִמִּיץ הָאַף הִתְאָרֵךְ, נִהְיָה גֶּזֶר פִּתְאֹם צָמְחוּ לוֹ שָׁדַיִם.   הוּא הֶחְלִיט לִקְפֹּץ לְתוֹךְ הָרְאִי הוּא יָדַע שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אֵת הַמַּעֲשֶׂה הַנָּכוֹן. עוֹלָם קָסוּם נְגְלָה בְּפָנָיו. עוֹלָם שֶׁל שֶׁקֶר שָׁוְא וְאַגָּדוֹת.   מָה יְגַלֶּה הָאִישׁ הַיָּפֶה? מָה יַעֲלֶה בְּגוֹרָלוֹ? אוּלַי הוּא יֵדַע סוֹף סוֹף שֶׁבִּטָּחוֹן עַצְמִי ...

אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהִתְיַחֵס לַשִּׂנְאָה קְצָת אַחֶרֶת. אוּלַי לִזְרוֹת עָלֶיהָ קְצָת מֶלַח קְצָת פִּלְפֵּל לַחְשֺׁב עָמֹק בָּרֹאשׁ מָה מְקורָהּ אֵיךְ אֶפְשָׁר לְמַקֵּם אוֹתָהּ בְּמָקוֹם קְצָת אַחֵר לַהֲפֹךְ אוֹתָהּ לְאַהֲבָה לֹא לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים פְּזִיזִים מִדַּי וּלְהָבִין שֶׁבְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר שִׂנְאָה קָשָׁה מִדַּי מוֹבִילָה לְשִׁפּוּט לָקוּי סִכְסוּכִים וּבָתֵּי מִשְׁפָּט אֲבָל אַהֲבָה שֶׁל אִישׁ לְרֵעֵהוּ שִׁתּוּף פְּעֻלָּה יָבִיא שָׁלוֹם וְאַחְוָה.  

האישה מרחוב הברושים כל הזמן רצתה אהבה. היא הסתירה את עובדת מחלתה. לא רצתה שידעו. היא פחדה מהסטיגמה. הרי היא ידעה מה החברה חושבת על אנשים כמוה. היא כבר בגיל העמידה עדיין ללא בעל, ללא ילדים, כמהה לאהבה, לזיון, לסקס, לאיש האחד והיחיד שיגאל אותה ממצוקתה, מבדידותה, מהתלות באביה אותו היא אוהבת. אך האישה מרחוב הברושים יודעת שהכול תלוי ברופא, ...