הָיְתָה לִי שָׂפָה
שֶׁנָּתְנָה לִי אִמִּי
וְנָתְנוּ לִי אֲבוֹתַי
וְהָרוֹכְלִים בַּשּׁוּק
הָיְתָה לִי שָׂפָה
שֶׁנָּתְנָה לִי עֲבוֹדָתִי
וְנָתְנוּ לִי אַהֲבוֹתַי
הָיְתָה לִי שָׂפָה
שֶׁנָּתְנָה לִי לֵדָתִי
וְנָתְנוּ לִי צְרִיחוֹתַי
הָיְתָה לִי שָׂפָה
שֶׁנָתְנוּ לִי הַשָּׁנִים
וּשְׁגִיאוֹתַי
וּשְׁתִיקוֹתַי
וְהָיְתָה לִי אַהֲבָה.
עַד כַּמָּה אָהַבְתִּי? לְמַעַן אַהֲבָתִי
הִתְנַעַרְתִּי מִמִּלִּים
וִתַּרְתִּי עַל מְקוֹמִי
הָיִיתִי מוּכָנָה לִהְיוֹת זָרָה
בְּתוֹךְ בֵּיתִי. בְּתוֹךְ מִטָּתִי. בְּתוֹךְ מִלּוֹתַי.
נִסִּיתִי לְחַבֵּק אֶת הַזָּרוּת
וְלִשְׂמֹחַ בָּהּ
לַהֲפֹךְ אֶת הַכְּפִילוּת לְשֶׁלִּי
לְהִתְפַּצֵּל לְהִקָּרַע לְהִמָּחֵק
לִשְׁכֹּחַ חַיִּים שֶׁהָמוּ בִּי
לִכְפֹּר בֶּאֱמוּנָתִי, בְּכָל אֱמוּנוֹתַי
אֲבָל בְּבוֹא הַקֵּהוּת נֶעֱטַפְתִּי
בְּאוֹתָן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם צוּרוֹת רְבוּעוֹת מְגֻחָכוֹת –
זֶה לֹא הָיָה בְּכוֹחִי.
נִסִּיתִי לְהִפָּטֵר מֵהֶן, לִשְׁכֹּחַ אוֹתָן
אֶלָּא שֶׁדָּבְקוּ וְלֹא הִרְפּוּ. כְּמוֹ זֶפֶת, כְּמוֹ עֲלוּקוֹת.
רָצִיתִי לִשְׂמֹחַ בְּאַהֲבָתִי
בַּאֲחֵרוּת וּבְחֹסֶר הַהֲבָנָה, אֲבָל הֵן כָּל מָה שֶׁהָיָה לִי.
הֵן כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ לִי –
הָיְתָה לִי אָהֲבָה אַחַת, שֶׁאָזְלָה
וְאַחֶרֶת, נְדִיבָה וְסַבְלָנִית
מַּמְשִׁיכָה לְלַוּוֹת אֶת יָמַי
אֶת שְׁגִיאוֹתַי
וּשְׁתִיקוֹתַי
"לכל איש יש שם" (זלדה) – זאת רק ההתחלה.
אהבתי מאוד:
בסוף בית ראשון –
וּשְׁגִיאוֹתַי
וּשְׁתִיקוֹתַי
– ובסיום:
וְאֶת שְׁגִיאוֹתַי
וּשְׁתִיקוֹתַי
—
תודה, חבצלת.
רבקה ירון