היה צפוף ובמרכז היה חלל עצום רֵיק
כשהיה קטן היה בא אלי
מכסה את עיניי ואומר אבא תנחש מי
העמידו אותי ונתנו לי מילים לקרוא עתיקות
וקראתי את המילים
ואיך אביט שוב בעצים ומה
לי ולאֵל אחר או כזה
אל חלוש, אל אכזב, אל רזה
האתים.
היה חם ורעדתי.
אני מנסה לקרוא לו
אבל הוא הפך לחסר שם:
מדברים את שמו, את כל השמות שלו
ודבר לא קורה.
פעם כיסיתי אותו בשמיכה
היום אני מכסה אותו באדמה
מלכלכת את ציפורניו
מכבידה על עפעפיו
נדבקת לשפתיו
קרה ולחה, הוא בטח רועד
ושוב לא ינער קורים מפניו ורגבים ולא
יבוא אלי ויגיד
אבא
תנחש מה
קשה לי לפצח את השאלה איך בדיוק להגיב באופן ספציפי, אבל השיר חזק וטוב בעיני.
נוגע ללב ולשכל העירוב הזה בין ה"אבות"
כן, אולי זאת באמת הנקודה. תודה ריקי.
ריקי, אייל, תודה.
העירוב הזה של השמות לא היה מכוון, הוא השתרבב איכשהו לעריכה שעשיתי לשיר שנכתב לפני שנים רבות… כנראה זה התת מודע שלפעמים עושה את העבודה החשובה באמת.