הַזִּכָּרוֹן שֶׁמִּשְׁתַּנֶּה בְּכָל רֶגַע
לְהֵאָבֵק בִּתְנוּעָתוֹ, לְהִתְבּוֹנֵן מֵעֵבֶר לוֹ
אֶל הַמָּקוֹם בּוֹ אֵין סִימָנִים
וְאֵין שְׁבִילִים
וְאֵין לְאָן לָלֶכֶת לְאִבּוּד,
נֹאמַר מִדְבָּר אוֹ יַעַר:
הָעֵינַיִם מְשׁוֹטְטוֹת בַּמִּישׁוֹרִים הַמִּשְׂתָּרְעִים, הַמַּכְאִיבִים
עוֹקְבוֹת אַחַר הַצְּלָלִים הַשְּׁחֹרִים יְרֻקִּים בַּסְּבַךְ
הָאֵזוֹב מְטַפֵּס וְהַחֲרָקִים מְזַמְזְמִים
וְחוֹל נִדְבַּק לִפְנִים הָעַפְעַפַּיִם
וְגַלְגַּלֵי הָעֵינַיִם לֹא יְכוֹלִים לַעֲמֹד
הוֹפְכִים עַצְמָם פְּנִימָה וְנִסְגָּרִים.
אכן יש והזיכרון כל כך כואב ומציק כמו גרגרי חול בעיניים ואין לאן לברוח