מקום מוצל וקריר
  • חבצלת שפירא

Mind the Gap

בוודאי שלא בוודאי שזה לא מספיק ובוודאי שאף אחד לא קרא לנו, ואף אחד לא קרה לנו, אלא שהעולם כולו קרא, קרה. איילות עצרו במרוצן, מתנשמות ועיניהן גדולות. אוטובוסים חרקו ונעמדו. הכול הפך זר. הכול הפך נתחים נתחים. הכול הונח לפתחנו, נא ומדמם, שנאכל. אבל אנחנו לא אכלנו, להפך, אנחנו נתקפנו בחילה והקאנו. אנחנו נפרשנו במלוא כוחותינו, צלולים ומדמיינים את עצמנו מצנח. מה שבאמת התבקשנו היה מעט מאוד – אלא שגם לזה לא עמדו לנו כוחותינו. ולא נוותר, לחשנו, לא נוותר על המופשט, לא נוותר על האחרִית, אחרִיתנו, זו התפילה המצומצמת שבסופו של דבר. ומה עוד ייקרא, ומה עוד ייקווה, ומה עוד יחזיק אותנו. הרי הסדקים כבר פעורים וממתינים, נמתחים כמו חיוך. הרי נשמותיהם של הימים כבר מהמהמות לעומתנו, לעומת נשמותינו, הרי המקום שבו נשוב לפעום גם היה גם יהיה המקום שבו איבדנו את סבתותינו, ואחר כך את אימהותינו, ואחר כך את כל השאר. נעלינו. אפילו הן הלכו. גרבינו הרטובות נרקבו והתפוררו, כפות רגלינו התחספסו ודיממו. מקומות אחרים שבהם עברנו, אפשר לומר שלא עצרנו, אלא כמעט כמעט חמקנו. כמעט כמעט התחבאנו מאיתנו, כלאנו את נשימותינו כששמענו שאמרנו מי שמלפניי מאחוריי ומצדדיי הוא העומד. השתופפנו, שלא לעמוד, השתופפנו עד שגבינו כאבו, עד שפקעו חוליותינו וישבנינו התאבנו. רק שלא נגלה אותנו.

אלא שזה כבר עבר. אחר כך, פרדסים פרדסים נמתחו לפנינו, בוהקים משמש ומתפוזים כתומים, גדולים וקטנים. חשבנו שנישאר מעט, שהפעם ניתֵן לנו. אלא שהתבדינו, ומקלות האיצו בנו הלאה, מעבר לאיקליפטוסים הנישאים לבנים ועליהם כסופים וגזעיהם עבים כמדינותינו, כמדינות שכמעט שכחנו. אל מעבר לפס הצהוב. ושם, בדיוק שם נותרנו, מתנשמים, פנים אל פנים עם הרכבת שרוחה היממה אותנו, מהירותה שיתקה אותנו, קרונותיה חולפים חולפים חולפים על פנינו עד שהיא עוצרת בחריקה איומה, ודלתותיה נותרות סגורות.

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לחבצלת שפירא