מקום מוצל וקריר
  • חבצלת שפירא

שארוּת

אני כורכת את הצעיף שלךְ סביב צווארי, ובימים קרים יותר חובשת את הכובע שלך ועונדת את הכפפות שלך. אני מאזינה לאלבומים שלך: ראוול, שופן. כותבת על הניירות שלך. לובשת את השמלה שלך. מתעטפת במעיל שלך, והוא גדול מדי ולא מחמם. אני קוראת בספרים שלך, כלומר את זה שהכתבתְ ואת אלו שישבו אצלך על המדפים. חלקם כה סתמיים, ודאי נשארו שם רק מתוך עצלות או שכחה. אני מתהלכת בנעליים שלך. אני ישנה בסדינים שלך. אני אוכלת את המזון שלך: אורז ועדשים ופסטה וירקות. אני שותה את התה שלך בספל שלך, מרתיחה מים מהברז שלך בקומקום החשמלי שלך, בוחשת את העלים שלך והסוכר שלך בכפית שלך. מחממת אוכל במיקרוגל שלך ועל הפלטה החשמלית שלך, בסירים שלך ובצלחות שלך. אוכלת בסכינים ובמזלגות ובכפות שלך. אני לא קוראת במכתבים שלך. אני מסתכלת באלבומים שלך: יש שם גם תמונות שלי. ושל משפחתי. משפחתך. משפחתנו. אני מתלוצצת בשמך, אבל לא על חשבונך. הלוא כבר אין לך חשבונות, כולם נסגרו, גם אלו שנשארו פתוחים. אני מסתרקת במברשת שלך. יש בה עדיין את השערות שלך. אומרים שלהן לוקח הכי הרבה זמן, ועתה הן מעורבבות עם שלי. שיערך הכסוף. שיערי החום. כשהופעת ככה בפעם הראשונה, מרוב בלבול שאלתי אם צבעת. צחקת ואמרת שהפסקת לצבוע. יותר מזה כמעט איני זוכרת, והזמן נוגס בזיכרון, וכל יום הוא קטֵן.

ומעבר לזה, דבר אינו שלך יותר. מי שאין לה נשימה שוב לא יכולה לטעון לבעלות. זו אפילו לא הנדיבות המפורסמת שלך. סתם. מה יש לך עכשיו. כמעט כלום. פחות מכלום. איזו חתיכת בטון, חתיכת שיש, חתיכת אדמה. ואפילו זה לא. הרי לא לך נועדו; אלא לנו, הנשארים.

 

 

תגובה אחת

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לחבצלת שפירא