בננות - בלוגים / שמעון רוזנברג / על הסרט "נאדיה – שם זמני?"
שירים מזוית העין
  • שמעון רוזנברג

    יליד  1952 פולין, דור שני לשואה. שנת עליה 1957, נשוי+2 . מתגורר בתל אביב. השכלה - תואר שני  - מדע מדינה. תואר ראשון - תולדות המזה"ת החדש והיסטוריה של א"י. גמלאי . פרסם שירה מ-2007, בכתבי העת: "מטעם", "מטען", "עיתון 77"' "משיב הרוח" "מאזניים", בכתבי עת מקוונים ובאתרי אינטרנט. ספר שירה ראשון - "שירים מזווית העין" בהוצאת "גוונים", 2011 ספר שירה שני - "כל הדרכים מובילות אל עצמן" בהוצאת "פרדס", 2016 עורך כתב עת מקוון -"נתיבים" (בצוותא עם המשוררת נעמה ארז).

על הסרט "נאדיה – שם זמני?"

שלשום צפיתי או נכחתי בהקרנת הסרט הנושא שם זה במוזיאון תל אביב. מודה שהלכתי ללא כל ציפיות. גילוי נאות: קבלתי הזמנה בע"פ לצפות בסרט, חינם אין כסף. מה רע? האם מסרבים להצעה כזו? והאם הדבר צריך למנוע ממך להביט בעיניים פקוחות ולשפוט באורח הוגן ונטול פניות את הסרט?
 בבואנו לבחון איכות של סרט עלינו לשאול – לא מה ביקש/התיימר להשיג (במובן של הישג קולנועי) ולהציג (והרי סרט הוא "הצגה" המבקשת את לבו ושכלו של קהל רחב) – אלא האם הוא מצליח במשימתו.
התשובה במקרה דנן היא לאו רבתי!
 זהו סיפורה של פלסטינית צעירה ממזרח ירושלים (דוברת עברית רהוטה נטולת מבטא) אשר בעקבות מסע פתלתל (ולא חוקי) שבו היא מתחתנת שלא בידיעת משפחתה עם מבוקש (כנראה מחבל) ויוצאת כדי להתאחד עמו בשליחותו בבריטניה, והקשר ביניהם ניתק, כנראה משום שהוא נאלץ להימלט, היא מוצאת עצמה שבה לישראל בזהות בדויה (בתעוד מזויף/מותאם) כישראלית יהודיה, מתערה בחברה מתחתנת עם ישראלי, הם מגדלים שני ילדים. היא הופכת למורה/במאית בלט, וכעבור עשרים שנה זהותה נחשפת בידי בעלה. היא נאלצת לעזוב הכל ושבה לחיות, בודדה, בבריטניה.
מעבר לעובדה שהסרט מציג את העלילה ההזויה והבלתי סבירה בעליל כראליסטית – זה עוד ניחא (בתנאי שהגיונה הפנימי יהיה בר קיימא, קרי נטול פרצות לוגיות) – הכישלון הוא בעיקר בביצוע. הדמויות שיכלו להיות עגולות – שטוחות. אפילו זו של נאדיה (השחקנית, אגב, טובה), אינה חושפת ואינה עוסקת בהגיון מעשיה – וברגשותיה החצויים (בעיקר ההחלטה לחיות כיהודיה בישראל ולהתחתן עם ישראלי יהודי תוך התעלמות מראש מהסכנות לחשיפה וגירוש האורבות יום יום, חיים תוך ויתור על מעגל משפחתה וחברתה הפלסטינית, ואיום תמידי לאובדן משפחתה הישראלית – והרי זה לב העניין, לכאורה).
הסרט יכול וצריך היה להעמיק אל דמותה של נאדיה ובני משפחתה: כיצד התרחש תהליך הפרידה מהם, משנחשפה. מה חשו הצדדים? כל אלה מוגשים באורח חובבני, תוך מזעור והתחמקות מעיסוק בשאלות אנושיות מהותיות המחיבות כשרון לספר, וידע הן בפסיכולוגיה והן בתרבות ערבית-פלסטינית.
האם ייתכן שהאשמה בחולשת העלילה היא "רק" בעריכה המחרידה, בחיתוכים הגסים והמעברים המאולצים מסצנה לסצנה, וממקום למקום?בסצנות "סמבוליות" כביכול שאינן תורמות דבר (כמו סצנת המקלחת או הכניסה של נאדיה בעירום למיטה) ולכן גם הסרט כסרט והסיפור בו אינו "זורם". ייתכן שנעשה בו מאמץ עליון להסתיר את כשלי הבימוי והתסריט ופשוט לא היו בידי הבמאית כעורכת מספיק בשר כדי להצילו?
וכמה הערות נוספות:
המופרכות העלילתית ניכרת אפילו בהתעלמות מהשאלה מה בכלל עשה בעלה הפלסטיני (נימר) בלונדון, ומה עלה בגורלו  – האם ברח והסתתר? או שנכלא? אולי גורש? והיכן ומתי לעזאזל הסתתר במערות 15 שנה כמבוקש עד שקיבל חנינה?
 סצנת החתונה הסודית עם בעלה הפלסטיני מגוחכת (נראית כחתונה יהודית) כפלסטיני ומוסלמי הייתי נעלב עד עומק נשמתי
אילו הייתי פלסטינית הייתי נפגע מהזלזול ואי ההבנה של מידת נכונות נשים בחברה זו להיאבק ולהקריב, והרי אחיותיה לחמו והקריבו יותר ממנה בידיעה שילכו לכלא ולא בחרו בפתרונה התמוה (הרי אדם סביר יעשה הכל כדי לא לאבד את משפחתו ועמו בתמורה לבלתי ידוע ועל אחת למי שנחשב לאויב ומדכא). שלא לומר פתרון לא כל כך אפשרי לביצוע של התחזות מניה וביה ליהודיה-ישראלית. ואגב מישהו באמת סבור שמישהי יכולה כך בקלות להטמע בתרבות זרה ולהזדהות עם תרבות רוויית שנאה כלפי כל היקר לה?
ואם כן למה אין לכברת הדרך והשינוי שעשתה מערביה ליהודיה כל ביטוי ממשי, ורצוי מרגש, בסרט???
יאמרו: ביטוי (מרגש) אתה מבקש? לא די לך בהבעות פנים כואבות, בשתיקות עטופות בסמליות? ברמזים מתוחכמים? – "עדינים" (או מעודנים) כתב מישהו.
ובכן: לא די!
בוודאי כשמדובר בניסיון להביע משהו מורכב ואמין בו זמנית. ולא, אין מדובר בתחכום. מדובר ביומרה  מעניינת שהסתיימה למרבה הצער בכישלון.
 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לשמעון רוזנברג