שירים מזוית העין כותב. בעיקר שירה
וְכִי זוֹ עֵת הַטְּלַאִים לָצֵאת לִפְנֵי הַמַּחֲנֶה
עַל רַגְלַיִם פָּקוֹת, דַּקִּיקוֹת?
אֲבָל הָרַגְלַיִם בִּמְקוֹמָם כְּבָר הֶחְלִיטוּ,
וְאֵין עוֹצֵר וְאֵין מַכְחִישׁ
וְאֵין עוֹנֶה.
וְהַכְּבָשִׁים הַזְּקֵנוֹת לְיַד הַגָּדֵר
לְמִי יַגִּידוּ? מִי הֵן שֶׁיַּגִּידוּ – וּמֶה?
עַד שֶׁיָּבִינוּ זֹאת הַכְּלָבִים רוֹעֵי הַצֹּאן –
שֶׁהִגִּיעָה עֵת לְדַקְדֵּק –
הֵם יַמְשִׁיכוּ כָּל הַזְּמַן לְהִתְלַקֵּק.
זוֹ שְׁעַת הַסְכָּמָה וּזְמַן חֲנֻפָּה,
עֵת לְשִׁרְבּוּב הַשָּׂפָה וּלְהוֹצָאַת לָשׁוֹן.
וְכָל פְּעִיָּה וּנְבִיחָה קִצְרַת רוּחַ מְצַפָּה
לִתְשׂוּאוֹת וּתְשׁוּאוֹת, לֹא לְשׁוֹט.
הולך ופוחת הדור. היפוך היוצרות: במקום שהצעירים ילמדו מהזקנים ובעלי הנסיון, מוחאים בעלי התבונה כפיים לפזיזים ולחצופים.
כמה עצוב התאור-צילום הזה של החברה שלנו בכלל ושל התרבות שלנו בפרט.
אכן כך.
אני מקווה שלא כך הדבר בכל דבר ובכל מקום. אלא שזו המציאות שהוכרעה לטובת הצעירים בשנות הששים – נאמר שהעולם שייך לצעירים, לטוב (כשאתה צעיר) ולרע. תודה נעמה