על שירה של נעמה ארז: "אין משוררים גדולים פה"

 

 

 

  דברים שנשאתי בערב ההשקה לספרה המצוין של נעמה "המאמץ להתעוררות", על שירה "אין משוררים גדולים פה" (מתוך ספרה):

 אֵין מְשׁוֹרְרִים גְּדוֹלִים פֹּה בַּגֶּטוֹ
אֲבָל יֵשׁ דֻּגְמָנִית עֲנָקִית
וְזָמֶּרֶת עֲנָקִית
וַאֲפִלּוּ פָּגַשְׁתִּי עֲנָק רוּחָנִי אֶחָד
יָשְׁבוּ סְבִיבוֹ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן
הִבִּיטוּ בְּעֵינָיִם פְּעוּרוֹת
וְלֹא הֵבִינוּ חֲצִי מִלָּה מִדְּבָרָיו הָרוּחָנִיִּים.

אֵין מְשׁוֹרְרִים גְּדוֹלִים פֹּה

אֲבָל יֵשׁ מְסִבָּה מַדְהִימָה

וְשֶׁפִית מַדְהִימָה

וְגַם פָּגַשְׁתִּי מְשׁוֹרֵר מַדְהִים

שֶׁהִדְהִים אֶת כָּל קוֹרְאָיו וְכָל שׁוֹמְעָיו עַד שֶׁנִּתְּקָה נְשִׁימָתָם

מִפִּיהֶם הַנִּדְהָם.

וְאַחַר כָּךְ הָלַךְ כָּל אֶחָד לְבֵיתוֹ

הוּא

מְהַרְהֵר עַל אֲרוּחַת הָעֶרֶב שֶׁיֹאכַל

כַּנִּרְאֶה, חֲבִיתָה עִם לֶחֶם שׁוּם מִלֶּחֶם אֶרֶז

וְעָלָיו מְרוּחָה בְּשִׁכְבָה דַּקִּיקָה חֶמְאָה עֲדִינָה

וְעָלֵיהָ פְּרוּסַת גְּבִינָה

צְהֻבָּה

יְבוּא אִישִׁי מִפָּרִיז

וּבְצַד חֲתוּכוֹת פְּרוּסוֹת עַגְבָנִיָּה בְּשֵׁלָה

וּמְלָפְפוֹן יָרֹק קָלוּף

מֶלַח בָּזוּק עֲלֵיהֶם טִפִּין טִפִּין וְאוּלַי קְצָת פִּלְפֵּל שָׁחֹר

אוֹ אוּלַי כַּמוּן

 במאמר מוסגר  – שמא ההגדרה "משורר גדול" היא מושג רומנטי מיושן שאבד עליו הכלח? ואיני בטוח שאפשר למדוד "גדולה", וגם – יש לברר מה התנאים והנסיבות להופעתה של "גדולה", בדומה להופעת "מנהיגות". שמא השפעות והטיות "זרות", חברתיות-פוליטיות-ממסדיות, הפקיעו לעצמן את הסמכות להגדיר מי משורר גדול, ויצרו בחברה/תרבות תלוית זמן ומקום, איזו תחושה כללית, "מוסכמה", מי הוא משורר "גדול". לכן אישית, אני מעדיף לכנות משוררים מסוימים – על סמך התרשמות סובייקטיבית מאיכות כתיבתם בלבד – כמשוררים מצוינים. עד כאן במאמר מוסגר.

מכל מקום נראה שהשיר שלפנינו, לפחות במבט ראשון, אינו מבקש להגדיר ולהסביר מהו משורר גדול. אך ייתכן שמתוך קריאתו נפענח איזו "סכֶמָה", אולי אפילו על דרך השלילה, מה נדרש ממשורר כדי שיוגדר גדול? ועוד שאלה – למי מתכוונת המשוררת המצוינת נעמה, באומרה "משוררים גדולים", כשהיא מביעה  – צער? סרקזם? – על היעדרם? או שהיא מודעת כמוני שהם נמצאים? ועוד שאלות עולות בראשי: האם בהדגשת היעדרם היא מרמזת גם על עצמה? האין כל אחד מהמשוררים רוצה להיחשב "גדול"? ובכלל האם יהיה זה הוגן לומר שאין משוררים גדולים דווקא פה.

 איפה זה פה?  –  בגטו! 

 וכשהתעכבתי באמת על המילה בגטו, ולא בקריאה הראשונה, "נפל לי האסימון":  השורה הפותחת היא ארמז ברור לספר שהפך אנדרטה "אין פרפרים פה", ספר ציוריהם ושיריהם של ילדי גטו טרזין/ טרזינשטט, גטו שבו היו חיי תרבות עשירים בתנאים קשים – אך התקיים המינימום הנדרש ליצירה, "הפלא ופלא" באישור ובעידוד הנאצים, הגם שמטעמים שטניים.

 ושם, בגטו ההוא, כתב המשורר פאול פרידמן את השיר "פרפר" (שתרגם לעברית חברו שלמה שמידט) שיר שהפך למוטו של הספר:

  "צבעו הצהוב היה מר ומסנוור, 

בקלות התעופף, התעופף למרומים, 

הוא היה אחרון, הוא היה אחרון, 

אין פרפרים פה – בגטו". 

 בשיר זה יש הגדרה מצוינת למשורר הגדול שכבר איננו פה, חשבתי לי. וגם – שהיעדר פרפרים בגטו לא היה באשמת הפרפרים. תנאי הגטו הם המונעים, או מגרשים, את הפרפרים, משתיקים את זמרת הילדים, חוסמים את פריחתה של התרבות, את צמיחת המשוררים ואת גדולתם. ואם בכל זאת פרחו משוררים בגטו, האם היה זה למרות תנאי הגטו? או דווקא "בזכות" הקושי הנורא והאתגר הקיומי שהציב הגטו לחיי החברה והפרט. והרי נאמר גם לא אחת שבין הגורמים לשירה – סבל ומצוקה.  

 והאם הרמיזה המשווה, המטפורה, של ישראל-גטו היא נכונה? האם חיי הריקנות, של תרבות שטחית וקלוקלת המתוארים בשיר הם סממן לגטו? במה ישראל שונה ומתבדלת בכך מהעולם, מהמערב? מצד אחד ישראל נתפסת כעת כמי שמבודדת עצמה, בונה לעצמה גטו במזרח התיכון. אך מול העולם המודרני הקוסמופוליטי הגדול ישראל פתוחה. ומצד שני, נוכח ביקורתו של העולם הגדול על ישראל, נראה שאנחנו עומדים לאבד את תמיכתו, תוך שהחברה ברובה מתקרנפת, נאטמת, טומנת ראש בחול ובונה לעצמה קבר, לעצמה ולמשורריה?  

 מכך אני מסיק שלא נגד משוררים, בהכללה, נעמה מוחה, אלא נגד המציאות  שמסביבם, נגד "המסיבה המדהימה" שמזמנת לנו חברה ריקנית שאינה מעריכה את משורריה, שעלולה להיות מסיבת קבורתה של השירה, מאחר שמשתתפיה אינם אנשים "גדולים" ואינם מעוניינים בחיי תרבות. וש"אֶפְשָׁר לִקְבֹּר לְתָמִיד מְשׁוֹרֵר, בִּמְיֻחָד כְּשֶׁאֵין מִישֶׁהוּ גָּדוֹל דָּיוֹ לַחֲפֹר אוֹתוֹ מִתּוֹךְ קִבְרוֹ".

 לשון אחר, המשוררים אינם גדולים – לא בשל חוסר איכותם השירית, אלא משום שהחברה הישראלית הנהנתנית והקרתנית מגמדת אותם.

 רגע! תאמרו, אם החברה מגמדת אותם, משמע שמלכתחילה אינם גדולים. וכי אפשר לגמד מישהו גדול?  –  או שחברה, בשל אופייה, תנאיה, או בגין סדרי עדיפות אחרים (אולי לא נכונים), אינה זמינה (ואינה מזמינה) כבעבר לשירה, אינה בשלה כעת ליצירת משוררים גדולים, "גדולים מן החיים". אולי  אף אינה צריכה להאדירם, משום שכבר אינה זקוקה להם, ודאי לא במידה שנזקקה להם בעת "בניינה של ממלכה" ("ליל חניה" של אלתרמן) כדי שבשירתם ילווּהַ ויגָבּוּהַ באישורם המוסרי.

 אבל פתחתי ואמרתי שמשוררים גדולים אלה עדיין נמצאים פה! ויזלטיר ולאור וחלפי וזרחי פה! אלא מה? קול רובם לא נשמע ברמה, כמצופה, וזאת גם כשהם יוצרים ומפרסמים, כי לא מקשיבים להם כמקודם. אמנם עדיין יש להם קהל, לא גדול אך נאמן, וזה אינו כולל את מוסדות המדינה, כבעבר. ולאן נעלמו המדינאים שתמכו במשוררים? אתם יכולים לדמיין את בן גוריון, אלון, או משה דיין, מפנים עורף למשוררים?

 אלא שכאשר אין עוד מנהיגים גדולים, בעלי שיעור קומה, שיקשיבו לדברי משוררים, לא יהיו גם משוררים שיוגדרו בידי אלה כגדולים – לטוב ולרע. ולמה לרע? כי מעצם הגדרתם ותמיכה בהם על ידי מוסדות ומדינאים כגדולים פירושו להיות "משורר מטעם".זו גדולה זו? 

 הגדולה לה אנו זקוקים היא של משוררים שאינם פוחדים לבעוט במי שמטיבים עמם, ואינם כותבים כדי לרצות מישהו. גדולה כזו צריך שתיראה למרחק, כמו זרקור בלילה שחור,  גדולה שלא תניח שיקברוה. על משורר לעמוד על ההר ולצעוק, אך לא את כאבו הפרטי, כמקובל ואופנתי אצל רבים מהמשוררים הצעירים, אלא את כאב הכלל, כאבה של החברה, ולמחות נגד קיומו של גטו תרבותי וחברתי-פוליטי!      

 גטו כזה לא היה קיים ביישוב ובמדינה בראשיתם, כשהמשורר היה אז מה שמכונה היום סלבריטאי. "סלב". האם גם אז מדובר היה בהערצת שוטים, שלא נבעה מהבנת המשורר ושיריו? ונניח שכן? האין זה עדיף על המצב היום כשהציבור פונה לתחליפי משוררים בדמות דוגמניות, בדרנים, זמרים, שפים, כדורגלנים, ומתחזים לאנשי רוח, גורואים אופנתיים, המדברים בסיסמאות בנאליות או חסרות משמעות, שלא שומעיהם ולא משמיעיהם, ה"ענקים", מבינים. 

 אך יש עוד דרך להבנת הגטו בשיר: גטו של המשוררים עצמם, שהם יצרו לעצמם. במקרה "הטוב" – זהו גטו קטן בתוך הגטו הכללי. אם המשוררים הם נווה מדבר קטן (ומצטמק), "בועה" בתוך מדבר שממה תרבותי, הרי זה כי לא ניסו לפרוץ ולהרחיב את גבולותיו על חשבון המדבר. שמא המשוררים הם המפנים עורף לחברה הישראלית, הנלחמת על עיצוב דמותה, ועסוקה במאבק חברתי רחב ששיאו היה במחאה של קיץ 2011? לא השתתפו ברובם בדיון בבעיותיה של החברה והתעלמו ממצוקותיה, בכלל זה של הפלסטינים, הפליטים ומהגרי העבודה, ומן הפגיעה בזכויות פרט ואזרח. 

 ובאמת, נראה שנעמה המשוררת אינה חוסכת את שבטה גם מן המשוררים, או רק – אני מקווה – מסוג משוררים מסוים, המביט לתוך עצמו בלבד. ומכיוון שהיא עצמה משוררת ביקורתית חברתית ברי כי אינה מכלילה את עצמה בסוג המסוים הזה, שנקרא כאן משורר  "מ ד ה י ם". ואין זה מקרי שנעמה עוברת משימוש במילה "גדול", דרך המילה ענק הנזכרת בשיר פעם אחת, ושמורה ל"ענק רוחני" (והנרמז כאיש דת, או "מדריך" באיזו כת), ולבסוף שבה וחוזרת בלעג מושחז על המילה "מדהים", שנפוצה בימינו, דור בו גדולים וענקים הוחלפו ב"מדהימים".

 וזה טיבה של המילה "מדהים", היא אינה "גבוהה" כמו המילה "גדול" או "ענק". שונה אפילו האופן בו היא נאמרת: יש לומר "מדהים" בלסת פעורה ובעיניים פעורות. שימו לב, כי אי הרצינות שבה, בעת השימוש היומיומי הבלתי פוסק בה, ניכרת באי הדגשת האות ה', ומבטאים כך: "מ ד י ם". מילה שערכה זהה למילה "כאילו". שתיהן מסמלות את הרדידות, חוסר המחשבה, ולפחות אי השקעה במילה הנאמרת, זלזול לא מודע לעצמו בשפה העברית, החל ממילותיה, דרך משפטיה, דקדוקה ותחבירה, ועד התעלמות ממטעניה התרבותיים. כאילו לא היה לנו מעולם ספר הספרים – שגם סביבו ניכרת בורות. שתי מלים אלה יש בהן חוסר רצינות, רומזות שלא דבר ממשי הן מגדירות, אלא מדומיין, שאינו זקוק להנמקה והוכחה.

 ברי ש"מדים" ו"כאילו" אינם לשון שמשורר רציני נוקט, אלא למטרה ספציפית, סרקסטית, כמו כאן, משורר ראוי אינו מגדיר את עצמו כ"מדהים"! בעצם גם לא כגדול. ומובטחני שנעמה – והדבר צץ מהשיר – אינה מגדירה עצמה ככזו, מטעמי צניעות. לא מתוך אי הכרה בערך עצמה, חלילה. זה לא אומר שחלק מהמשוררים, שאגו לא חסר להם כידוע, אינו חושב עצמו בלבו לגדול.       

 ומה אני למד על יחסה של נעמה למשורר ה"מדהים", כמו גם לשומעיו (ואולי גם לקוראיו)? ראו מה קורה כשהוא מסיים להדהים?

 "ואחר כך הלך כל אחד  לביתו(.)

הוא(.)

 מהרהר על ארוחת הערב…" וגו'

 שימו לב לתבנית, לגלישה במילה "הוא" המתנתקת לה מן האמור מעליה ומקדימה את שמתחתיה. והיכן הנקודה שתשייכה לאחד מחלקי המשפט? אין.

 מבנה זה, פותח בפנינו שתי אפשרויות, שני ערוצים, לקריאת ההמשך:

 1. "הוא" – הינו כל אחד מן הקהל.

 האם הקהל הולך לקרוא, ללמוד, להגות, לכתוב, להרהר בדברי המשורר, או להרהר באינטראקציה שהייתה לו עמו? לא! הקהל שוכח אותו בן רגע ושב אל החיים הריקניים והשטחיים.  

 2. "הוא" – המשורר ה"מדהים".  

 משורר "גדול" היה הולך להרהר באומנותו, לכתוב בהשראת האינטראקציה עם קהלו ומשמעותה. ואילו משורר "מדהים" הולך להרהר מה יאכל, באמנות ה"בישול" והכנתו.או שמא בכך התכוונה שבאותו אופן הוא "מבשל" את שירו? כמעשה שעטנז חסר השראה? כי משורר "מדהים" הוא ריקן, ומשמש ראי נאמן של קהלו הרדוד. הם ראויים זה לזה.

 כך או כך, כאן מגיעה המשוררת לשיא הסרקזם. ובכוונה היא מסיימת כביכולבאנדרסטייטמנט, בקול ענות חלושה, לא בשיא, בלי שורה תחתונה ופואנטה. בניגוד להתפוצצות ה"מדהימה" של המשורר ה"מדהים" בפעלוליו. ואני קורא ומחייך ואומר לעצמי – הנה מדד שחיפשתי בראשית דברי לגדולה. גדולה נמדדת – לעתים – דווקא בסיום הזה, בשקט שהוא כ"קול דממה דקה". ומהו קול דממה דקה, אם לא רעם מתגלגל במדבר, התפוצצות שקטה! להזכירכם כי כך מתגלה האלוהים לנביאו הגדול אליהו, בשקט שלאחר הסערה.

 וכאן הסערה, עוצמתה ונפחה, נחבאים בשקט של המלים העדינות. סערת הנפש של המשוררת כבושה, כי השיר הוא שיקוף נאמן של אישיותה המאופקת, המנומסת,  המעודנת. עדינות מטעה זו שבה וניכרת בשירים נוספים. הוכחה לכך מצויה ממש בעמוד הקודם, בשיר הפותח כך:

"כשהמילים שלי נחות על הניר הן מקבלות נפח שלא היה להן קודם כשנהגו בפי… 
ומסיים:
 "אבל יש לעתים שבעדינות על הניר הן מקבלות נפח אחר".      

 ואגב גם בשיר שאחריו, היא מסבירה/מתארת כיצד הסערה שלה מתפרקת – חייבת להתפרק – ליסודות, לחלקיקים, כדי לבנות מהם את שירתה המאופקת:

 "זה הזמן לשבור את השורות

 את הגלים

 את הרסיסים

 לשיר.

 

 אולי מיותר לציין – שראוי מאוד לקרוא את ספרה של נעמה, מראשיתו ועד סופו, לא לפסוח על אף שיר. 

וראשית דבר – ממליץ לרכוש אותו.