בננות - בלוגים / / מקרה שלא אירע
שירים מזוית העין
  • שמעון רוזנברג

    יליד  1952 פולין, דור שני לשואה. שנת עליה 1957, נשוי+2 . מתגורר בתל אביב. השכלה - תואר שני  - מדע מדינה. תואר ראשון - תולדות המזה"ת החדש והיסטוריה של א"י. גמלאי . פרסם שירה מ-2007, בכתבי העת: "מטעם", "מטען", "עיתון 77"' "משיב הרוח" "מאזניים", בכתבי עת מקוונים ובאתרי אינטרנט. ספר שירה ראשון - "שירים מזווית העין" בהוצאת "גוונים", 2011 ספר שירה שני - "כל הדרכים מובילות אל עצמן" בהוצאת "פרדס", 2016 עורך כתב עת מקוון -"נתיבים" (בצוותא עם המשוררת נעמה ארז).

מקרה שלא אירע

הַשִּׁיר הַזֶּה מְתָאֵר אֵרוּעַ שֶׁלֹּא קָרָה

בָּרַכֶּבֶת הַתַּחְתִּית שֶׁל פַּרִיס הָעִיר

אוֹ סְתָם מִקְרֶה שֶׁלֹּא אֵרַע 

בּוֹאֲךָ מוֹנְמַרְטְר, אוֹ בְּמָקוֹם דּוֹמֶה לְזֶה

אָז אַל תַּבִּיט כָּךְ בַּשִּׁיר שֶׁלִּי

הַקְשֵׁב לִצְלִיל הַבְּלִימָה הַחַד שֶׁל הַמֶּטְרוֹ

הוּא וַדָּאִי מִכָּל שִׁיר

וַאֲמִתִּית מִמֶּנּוּ הַנַּעֲרָה בַּקָּרוֹן הָרְבִיעִי

אוֹ הַחֲמִישִׁי,

אֲבָל מִי סוֹפֵר קְרוֹנוֹת

אִם הַשִּׁיר הַזֶּה עוֹד לֹא נוֹלַד

וּכְבָר הוּא מָשׁוּל לְמֵת? 

וְגַם כְּעֵת חַיִּים יוֹתֵר מִמֶּנּוּ הָאַרְבָּעָה, 

אוּלַי הַחֲמִשָּׁה,

שֶׁצֶּבַע עוֹרָם לְעוֹלָם יִתְבַּיֵּשׁ בִּשְׁמָם.

כֵּן, הַשִּׁיר הַזֶּה אֲפִלּוּ לֹא הָיָה עֻבָּר

חִוֵּר כִּפְנֵי הָאֲנָשִׁים שֶׁלֹּא נִגְּשׁוּ 

גַּם כְּעֵת הוּא חוֹשֵׁשׁ יוֹתֵר מֵהֵם לְהִתְקָרֵב 

הוּא שַׁיָּךְ עַכְשָׁו לַשִּׁירִים

הַשּׁוֹמְרִים עַל מֶרְחָק בָּטוּחַ 

שֶׁל שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, אוּלַי יוֹתֵר אוּלַי פָּחוֹת,

זֶה לֹא מַמָּשׁ חָשׁוּב.

וַאֲנִי מְשֻׁכְנָע שֶׁהַשִּׁיר כְּבָר שָׁכַח מָה אֵרַע

אֲבָל כְּשֶׁהוּא עָלָה בְּרֶגַע זֶה לַמֶּטְרוֹ

שֶׁל תַּחְתִּיּוֹת פַּרִיס

הוּא פָּקַח עֵינַיִם בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.

בְּחַיַּי.

הוּא הוֹשִׁיט אֶצְבַּע פִּצְפֹּנֶת לְעֵבֶר הַמִּתְקַבְּצִים 

הַדּוֹמְמִים בַּקָּרוֹן הָרְבִיעִי אוֹ הַחֲמִישִׁי 

אַף שֶׁהַמַּעֲשֶׂה כְּלָל לֹא הִתְרַחֵשׁ

תַּחְתּוֹנֶיהָ שֶׁל נַעֲרָה לֹא נִתְלְשׁוּ בְּכֹחַ

פִּסַּת עוֹרָהּ וְנִשְׁמַתָהּ שֶׁמֵּתָה לֹא נִקְרְעוּ

בְּצִפֹּרְנָיִם שֶׁל בְּנֵי אָדָם כָּמוֹנִי וְכָמוֹךָ,

כְּשֶׁדָּם לֹא נָזַל עַל יְרֵכֶיהָ 

וְעַל בְּגָדֶיהָ הַקְּרוּעִים בְּקָרוֹן נוֹסֵעַ.

וָאֳנִי מַרְגִּיעַ בְּלִבִּי אֶת הַשִּׁיר הַזֶּה

כִּי לָבֶטַח גַּם לָנוּ זֶה לֹא יִקְרֶה

וּמִמֵּילָא אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים לַהֲגוֹת 

אֶת מָה שֶׁלֹּא הָיָה בָּרַכֶּבֶת

שֶׁלֹּא נֶאֶנְסָה לִבְלֹם לִפְנֵי הַתַּחֲנָה הַמְּיֹעֶדֶת.

 

 

4 תגובות

  1. שמעון, זהו המנון ההכחשה הטוטאלית…ההליכה בדמדומי האמת, בכל הקשור לשואה, למעשי אלימות ולהתאכזרות בין אנשים. אומר הרבה באי-אמירה שלו…

    • שמעון רוזנברג

      תודה.
      אכן אין המקרה שאירע או לא אירע (והוא אירע) בבחינת מקרה פרטי. ואולי אפשר להרחיק עמו עד לשואה בגלל אסוציאציאת הרכבת (וגם בלעדיה), ולכל הכרוך בהפניית עורף לאחר. אפרופו מאמרו הנוקב של גרוסמן בעיתון "הארץ" ביום שישי האחרון.

  2. שיר חזק ,מה שנלכד מזווית העין והלב ואחרים מעלימים ממנו עין ולב
    והשיר, איך יתמודד שיר קטן עם כל הרוע הזה ברכבת העיוועים התחתית הזאת שאינה עוצרת בשום תחנה להביט
    מצטרפת להערתה החכמה של נורית

    • שמעון רוזנברג

      תודה
      גם אני מצטרף – להערות שתיכן.
      כי אכן אין בכוחו של שום שיר להשתוות ולהביע את עוצמת המעשים, בייחוד הנוראים.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לשמעון רוזנברג