בננות - בלוגים / / פעמי האש המקודשת הישות הפנימית, על ספרה של ניקול גדליה, "אלף בית זהר"
חיה אסתר
  • חיה אסתר

     נולדתי בירושלים ואני מתגוררת בירושלים, אוהבת את החיים, חיה את החיים, רוקדת את ההוויה, בשמחה, באהבה, בנסיקה לגבהים וצלילה לתהומות. משוררת, סופרת, ציירת ואמנית מיצב. ספרי השבעה עשר, "מראה חלום" יצא לאור השנה. שלושה מספרי תורגמו לצרפתית, סיפורי תורגמו למספר שפות. שירי פורסמו באנתולוגיות שונות. הצגתי בתערוכות יחיד רבות. השתתפתי במספר רב של תערוכות קבוצתיות. שהיתי בסיטה דז ארט בפריז חמש פעמים, שָׁם יָצַרְתִּי אהבתי רקדתי בלי גבולות בלי מעצורים. שהיתי בירינטון מנור- אוקספורד, במשך חצי שנה של שיכרון, יצירה, ואהבה.

פעמי האש המקודשת הישות הפנימית, על ספרה של ניקול גדליה, "אלף בית זהר"

פַּעֲמֵי הָאֵשׁ הַמְקֻדֶּשֶׁת הַיֵּשׁוּת הַפְּנִימִית
על ספרה של ניקול גדליה, אָלֶפְבֵּית זֹהַר
תרגום איזבל דותן
כרמל 2011
א.
פגישה שעלתה מקרקעית חלום? רגע בו הנשמה מתערטלת מבקשת להמריא?  האם זה מה שקרה לי כשפגשתי לראשונה את ניקול גדליה? אישה מלאת חיים, בחושניות מבכירה נותנת לעומק החוויה הדתית להיפתח, להמריא, קוראה לזיכרונות בראשית. העין המסתכלת הרואה את הנראה ועין הלב החשה בלא נראה – מתלכדות, מפתן הקשב מתרחב, עולה האינטואיציה שמציעה התודעה לנפש, ואני חשה בנתינה אדירה האצורה בתוך נשיות תוססת. טמונים בה חוויות מעולם שמעבר, נטועה בה היכולת לחלום יחד, להמריא. מיתרי הלב הורו על קירבה, הצביעו על קשב, הורו על משהו עלום, מוצפן. והנפש יונקת מתת עונג מסרטטת לידה, ידידות נפש שאולי כבר נולדה אי-פעם בנבכי תודעה. והתודעה הזוכרת פתחה פתח, הנביעה חיים.
בסטודיו שלי ברחוב רבקה בירושלים אני פורשת לפניה עשרות עבודות נייר מעשה ידי, ועליהן צירופי אותיות על-פי ספר יצירה ובהשראתו. בסִחרורן בהִדהודן מאירות האותיות את הרגע בעונג עילאי. "כן אני מכירה, אני חווה את אותיות האלף-בית, אני כותבת אותן ועליהן בשירים שלי" היא אומרת.  זיכרון היחד הטמון באותיות עולה, ואני מתמסרת לְרֵעוּת עמוקה, לרצון עז לצלול בים הגדול של היחד, אותיות האלף בית מרחפות בינינו ואני חשה את עונג היחד בשביל האהבה המתמשך. גבולות השפה נמוגים, ואנחנו נעות בעולם פנימי חוצה גבולות ומאציל מגע. דיאלוג בין נפשות ואותיות מרפרף כאן וחלל הלב מובל אל מטמון היצירה ואנחנו הלאה בְּאִי גבולות השפה, ואנחנו בְּעוֹלָם טמיר, ואנחנו בָּעוֹלָם, בַּמַּשֶּׁהוּ שצפון בו הטבעי והעל טבעי.
ניקול עמדה להוציא לאור בצרפתית את אסופת שִׁירַי, "בְּסוֹד הָרֵיחַ" בתרגום לצרפתית של הסופרת והמתרגמת אסתר אורנר. היא מבקשת שאצלם כמה עבודות נייר כדי שתוכל לשלבם בספר."ויש ל י גלריה, אציג אותם בפריז" היא אומרת. כמוסת בראשית שהתגלתה?, הזיכרון האצור בפניה הסמויות     של האמנות?, של האפֵלה, של הַבְקָעַת ההתחלה? זיכרון ראשוני המאיר נבכי תודעה? בורכתי בהזדמנות פז לפגוש אישה החובקת את האומנות     וחוֹוָה את השירה. והיא מושיטה לי דף עליו כתוב בכתב יד שיר, "חַיָּה" שיר שמילותיו גולשות מעבר לרישום של אישה, והיא קוראה, בקול שהרוח שרה בו את השיר שכתבה. ואני שומעת שירה. הלב עולה על גדותיו,    מסתחרר עם הרוח ואינו יודע לאן, ואני מוצפת ברצון עז לחבק רגש בן אלמוות זה במעופו לשוטט עימו במרחב, נשמעת מוסיקת ההוויה המעלה בי נטיית לב עמוקה, רצון עז להכיר את שירתה, ואני חשה מְלוֹא נטול גבולות.                                                                                                                          "זה היה גילוי אליהו" אומרת ניקול פתאום. והיא מספרת על רגע עזיבת הנשמה של אהובה המשורר ברונו דורושה, איך ידעה שאליהו נושא אותו אתו, אוסף אותו אל חיקו, איך המלאכים נטלו אותו, ואני מתמסרת למראה הנפרש לפני לוקחת חלק
במסע. עטופות בשוליו של זיכרון, טעונות במסר שׁמֵימי שמעניקים לנו החלומות, אנחנו פונות למסע חזיוני הסולל דרך לחוויה של מְלוֹא, של ידידות נפש רבת שנים. "מְלוֹא כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" אני אומרת ועיניה הכחולות של ניקול זוהרות.
ערפילי הבוקר בפריז מתבהרים אל הדי הקול ששמעתי בחלום, זה היה קול גבר עמוק, קול בס. מֵאַן שהוא, ממחילה תת קרקעית, הגיח אדם גבה קומה פניו עטורות זקן, "יש לך מה לעשות בשביל ניקול"  אמר. עוצמת הקול עדיין מקננת באוזני. האם זה קול הנובע ממוזיקה קדמונית שהופקה מִמַּעַיְנֵי הקול האנושי? תדר המושמע ללא הרף באוקיינוס הזיכרון ויש והוא עולה צף על פני המים?  קול עולה מנבכי?, קול המדובב את מרחבי, הוגה אותם? ואני                                                                                     ואני יודעת אעשה הכול כדי שאסופה משיריה של ניקול תתורגם לעברית ותצא לאור בישראל.
הנוף הלבן הנצפה אל הר הזיתים ממול באור הבוהק של בין השמשות, רוחש בדממת המון המתפללים ליד הכותל בירושלים. הלב גואה על גדותיו והנשמה מבקשת לצאת מהגוף להמריא. חול המועד פסח תשע"א. פתאום צעקה, ניקול קוראה לאהובה ברונו הטמון בהר הזיתים, צועקת אליו, הנוף הלבן הופך לנקודת מעבר לעולם שמעבר, באור השקיעה הנשגב בו נשברות הקרניים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. האור מציע חזיון. מתערבלים בי פסוקי חזיונות יחזקאל יואל וזכריה. הר הזיתים ממול נע אל בקיעת ההר שבספר זכריה. (זכריה פרק יד פסןק ד), והמקום מתרומם, נע אל החיזיון שבספר יחזקאל. (פרק לז). משהו קם לתחייה במחילות הזיכרון מַהוּיוֹת ששכנו עד כה דמומות באין קרקעית הנפש מתעוררות לחיים, מתגלגלות במחילות התודעה, עולות באור השקיעה הבוהק, שָׁרוֹת שירה, מעניקות חיים ותאי הגוף שרים שיר הלל לנפש הגדולה.
ב.
נשאת על כנפי מוסיקה נשימה ומילים אני קוראת את שיריה של המשוררת ניקול גדליה, שתורגמו לעברית על ידי איזבל דותן. בין השורות ובתוך האותיות משתרע מרחב הנפש, עולה קול המדובב את המרחק בין השפות, הוגה אותן. הרוח הממללת מאירה פניני תודעה, ואני מועפת אל המצולה הנחבאת בצלילים. משתאה מההרמוניה בין עוצמה לְמִרְכּוּז, חשה נשמה מעורטלת שהרוח מרקדת בה. אני נותנת לעברית להדהד, להוביל. משבי רוח צְרוּפֵי יופי מעניקים לי תחושה של מגע המאצילה יופי ואני מבקשת לשוט, לנסוק במרחבי הנפש אל עבר עולמות טמירים, מצולות המילה, כְּמוּסַת בראשית. האם התרגום שטמון בו הכישרון נטועה בו היכולת לפרוט על נימי השיר, להעביר את המוזיקה הרוחשת בשירה, צלח את מכשולי המעבר משפה לשפה? (ראה גם הערותיו של דורי מנור על תרגומיו).
לאסופת שיריה רבת ההיקף שיצאה לאור בצרפת קראה המשוררת," "Alphabet de l'Eclat  איזבל דותן בחרה מתוך האסופה שירים, תרגמה לעברית, ונתנה לאסופת השירים בעברית את השם, "אלפבית-זֹהַר"(האותיותהנחקקות על פי פילון האלכסנדרוני, פילוסוף יהודי בן המאה הראשונה לספירה,, אינן דווקא האותיות העבריות. ראה יהודה ליבס, "תורת היצירה של ספר יצירה" שוקן2000 עמ' 108.עיינו במפתחהשמות עמ' 368 ובהרחבה  במפתח לכתבי פילון האלכסנדרוני, 362-363).))))))))))..                                      ((()))))))))))))))))))))))))))עמ' 362-36אותיות חוויה, שם המנהיר את אֵרוֹס האותיות, שם שהוא הד להוויה החקוקה בבשר, נאחזת באותיות.                                                                                                                       האם המשוררת מבקשת להיות שותפה לתהליך שבמהלכו עברו ההיכלות  העליונים של ספר הזוהר תמורה והפכו לאותיות? (ראה בהרחבה בספרו של משה אידל, " החסידות בין אקסטזה למאגיה". שוקן תשס"א 2000. )
 השם מעורר בקורא הדהוד מוכר, מתגלים רִבְדֵי עומק של השפה העברית: ספר יצירה, בו האל קושר כתר לאותיות, מכתיר אותן, מעניק אותן לאדם, הפירוש לאותיות בתלמוד הבבלי (שבת קד,ע"א-עב), טקסטים מתוך ספרות ההיכלות, אותיות דר' עקיבא, דברי ר' משה קורדובירו העוסקים ברוחניות הדרה באותיות (תפיסת האותיות בכתבי הרמ"ק ככלי רוחני מאגי שננטע בכתבי החסידות והואר באור מיסטי. על כך בהרחבה בספרו של משה אידל, שם). ומסורות קבלה רבות התופשות את האותיות כאורות, הרואות באותיות עולמות.
המשוררת נתנה לספרה שם המבקש להיטען בקדושה. לשירתה מחלחלת משאלה שהעיסוק באותיות יביא להתגלות רוח הקודש בְּשִׁירָה יולדת מוסיקה, אותיות ואורות, מטעינה את ההוויה. (בהתבוננות באות הכתובה מאיר אידל את הדימוי החסידי. כפי שהטלסקופ מאפשר לאדם להתבונן בכוכבים כך האותיות מאפשרות לאדם להתבונן באלוהים אידל שם 300).
כותרת הספר מבקשת להטעין את האותיות בקדושה וברוחניות הבאה מלמעלה, מבקשת להזריח אותיות, להנכיח את מאוויינו -מאווייה לאור הגנוז, לזוהר הַצָּפוּן בָּרֵאשִׁית, להיטען בקדושה, להתעלות במסעות רגש ואור. במלאכת צירוף להיטען בכוחה הבורא של הלשון, ממוללת את האותיות ברגשותיה, ממללת אותן בקול דממה דקה. אותיות המסבות לה שיכרון מוסיקלי בהתוודעה דרכן למִנעד הרגשות שלה, לתנועה הריתמית המוליכה להתעלות. כי מחשבת אותיות היא מחשבת הבשר, חיי הרוח הנושמים בתוך הגוף.
ג.
בעידון הגותי רחפני, כוח ואש רוֹמֶצֶת, חושפת ניקול גדליה נופי נפש, מעלה תמונות הנטועות ביכולת לעוף, לרדת לתהום, מאירה נפש נדיבה נטועה   בשבח האהבה. מעורטלת היא קורעת את מסך הנפש, נעה בין זמנים   ותרבויות בקשב מרחבי, בלי לאבד את תחושת המרחב. הוגה, שואלת, מפללת, מקווה, מבקשת, מלבישה את עצמה בלבוש האור היורד מעולמות עליונים. העין חודרת לִפְנַי וְלִפְנִים חושפת רקמה פנימית עדינה, מעניקה נִכְבָּדוּת לַתְּשׁוּקָה אל מה שמעבר, מקשיבה לרחשי עומק מְאַוְשִׁים. מילים בְּהִדְהוּדַן בְּסִחְרוּרַן האקוסטי מהבהבות בהרמוניה, בכשף המוסיקה הפורטת על זהרורי אור, בקסם הקול, קולה של המשוררת העשיר בהד קדומים. "אֲנִי מְרִימָה אֶת קוֹל שִׁירִי הֶעָשִׁיר בְּהֵד קְדוּמִים" (עמ'40 ). ניצוצות מבזיקים כותבים     את חירותם, מהרהרים בהבזקיהם, נשזרים לזיכרון חיים. נשמה כותבת        את חירותה ומעופה. מילים יחידאיות, משפטים קצרים המעניקים לשירים את הרב- ממדיות הנובעת מנשיקת הפלאות של התודעה. ואנו חווים פניני שירה שנכתבו בדיוק ממוקד, גבישי, מלוטש, ואנחנו סופגים הבהובים של הגות, גורל, רגש. רקמת ניצוצות שהוצפנה בתוך מילים, תֶּסֶס רגשות. אותיות ומילים לוכדות אותך והתודעה נעה בעוצמה של נפש המבקשת  להעפיל אל החוויה המיסטית, באיווי אינסופי להתמזג, לעבור את סף העולם שמעבר. השירים מפצירים בך "צֵא הָאֵר".                                                                           מהמתח בין האיפוק לתעופה עולה השירה שבספר, ואתה חש את הזוהר המנצנץ, את הכוח הרוחש. השירים הופכים אורות נושאי שירה.                                                                                   
קובץ השירים חושב, מרגיש, חכם, צועק ,כואב, חושף פצע, צער, כאב. ויש שמחה גדולה שמחת תעופה, חושניות, עומק האהבה, ויש מוזיקה,     הרבה מוזיקה, מוזיקה חשופת מיתרים המלווה את הלידה מחדש,ויש חווית אינסוף, וסוד "בֵּין סוֹד עֶלְיוֹן /לְסוֹד תַּחְתּוֹן/ הַסֻּלָּם מַעֲלֶה רְשָׁפִים… /אִשָּׁה/ רוֹשֶׁמֶת שְׁמוֹ" (עמ'94) ואתה תוהה לעצמך: האם לא מוצפנת כאן ברכתו   של ספר הזוהר, "אין העולם עומד אלא על הסוד"(זוהר ח"ג אידרא רבא ע"א. תרגמה מלילה מלנר אשד בספרה" ונהר יוצא מעדן" עמוד 182).
שומעים "תִּזְמוּר נִשְׂגָּב שֶׁל קַוִּים וְקוֹלוֹת בְּעִקּוּלֵי הַסְּפֵרָה" (עמ'50 ), והיא שרה בכמיהה גדולה לַחַיִּים, לחוויות הגוף והרוח להעמקת החוויה שמעניקה   השירה, בשאיפה מתמדת לעליה. ויש רמיזות אל הלא נודע הרוחש בְּאֵדֵי הזיכרון, והיא רואה, שומעת, נוגעת, קוראה בְּשֵׁם, ואתה הקורא תעוף בין הַסְּפֵרוֹת כי השמים מְסַפְּרִים מִסְפָּרִים, הגאים, אותיות, מילים, כי השמים זוהרים כספירים, כי היא אישה. "אָשִׁיר/ אֶת מַנְּגִינַת הָאֵינְסוֹף/ הֵד שָׁב מִפִּי הֶגֶה/". (עמ' 90 ) "אִשָּׁה,/ שְׁמִי נִרְשָׁם/ אוֹתִיּוֹת וּסְפָרוֹת/ מֵיתָרִים הַרְמוֹנִיִּים/ בְּעִטּוּרִים לוּלְיָנִיִּים אינסופיים שֶׁל הָאַהֲבָה". (עמ' 40 ). שׁוֹמְעִים אֶת פַּעֲמֵי הָאֵשׁ הַמְקֻדֶּשֶׁת (עמ' 30). שירי נשמה- נשימה שבתוכם מהדהדת החוויה המיסטית. זה דפדוף בעולם רב קולות, סימפוניית מרחבים המשמיעה את ניגונה המתמשך של האהבה. והיא מבקשת את הנעדר במקורו השמימי, לא מסרבת לַשָּׁם, לא חוששת להיחשף לריק, לתהום, להיות המציץ- ואינו נפגע, דורשת מה למעלה ומה למטה, דואה בערוצי הלמעלה, נאחזת בְּזִיזֵי הלמטה, בבעבוע אנושי מטלטל. כתיבה מעין זו חזקה עליה שתנצנץ ולא תכבה. ואתה מוצא את עצמך מוצף באורות, מגלה, נכנס, אוחז בזיזי הנפש, ואתה נכנס עימה אל הפרדס בתנופה, בהערצה, מתמזג עם האש הרומצת בחיוניות החיים "פַּעֲמֵי הָאֵשׁ הַמְקֻדֶּשֶׁת הַיֵּשׁוּת הַפְּנִימִית/ רַק הַחַיִּים/ חִיּוּנִיִּים" (עמ' 30 ).
 וזו שירה של אישה, תיבת תהודה שבוקעת ממנה מנגינה מְפַלֶּלֶת, מתענגת, במרחב הַנָּשׁוּם, מתערסלת בהיכלות מוסיקה וחושים. וזו שירה של אישה מבכירה המממשת את נשיותה בחושניות הגוף והנפש, בשותפות שלה בממשלת העולם. מרימה את קול שירה העשיר בהד קדומים אשת תהילים האם הגדולה " אֵם כָּל רֶגַע/ אֵם עֲדִי/ אֵם כֶּתֶר/ אֵם מַנְגִּינָה/ אֵם אוֹר/ אֵם שִׂמְחָה/ אֵם בְּרָכָה". (עמ' 28). אישה שבהתמזגה עם הזכרי שבה ללא סיג ובושה עולה לדרגה גבוהה במעלות הגוף נפש הרוח חיה יחידה (בשיר "חיה" עמ' 30 ).     בהידברות בין החיה וְהַחַיּוּת היא רושמת את השיר. הרישום מרחף באוויר, המילים גולשות והרישום כורך אותן ומשליך אותן, בְּמַעְיָן נוזלי כאוטי, מסמן – לא מסמן את צפונותיה של הנפש. בין קווי מיתאר נשיים, בין גבולות ללא גבולות, היא מצטללת לכדי נשמה חיה, נשמה יתרה.והיא פונה לעילוי נשמה, אוורירית וחושנית היא לעילא ולעילא. באדירוּת השיר, בהתכנסות אל התולדות, בהסירה את מסך הדורות, היא מכתירה את נשיותה בחיוניותה הנקבית של של המלכות, אם כתר, האם הגדולה. ואתה מעלה בתודעתך את המילה, "שכינה". ("יאמה"עמ'28).
אבל זו גם אישה כואבת את חוסר הרחמים שלה כלפי עצמה את ההישמטות שלה אל סופה. (עמ 70 ). פרישת הכנף שלה ארוגה בשאלה האם לעזוב, אישה החושפת את אדירוּת הרצון של המימוש העצמי, החווה את מצב הכאב של הויתור, ההחמצה. תיבת תהודה ספוגת קולות נשים רחוקות, נשים קמאיות עולות מֵאַפֵלוּת הלא מודע, (האינקויזטורית הכואבת את תעלומת סופה, יוליה דמנה אאורידיצ'ה).                                                                                                                        וזו וזו אישה הממללת את הכאב, מבקשת לו מזור, אישה שאיבדה את אהובה. מהפרידה מהאהוב מהדהד הכאב ראשוני, הצער העמוק, האי נחמה, הקריעה מאהבה גדולה. המבט הרווי נשלח אל אישה מאזינה ויודעת ידיעה עמוקה את אשר לא יוכל להיות מבוטא במילים- הכאב הגולמי.וצילה של האחרת עולה, ההיא, המסתכלת אחורה, בצער חוצה דורות,(אשת לוט?), צל רפאים מאיים. (עמ' 66 ). ולא, היא לא התאבנה, כי כאבה לא קפא, כי היא מביעה אותו בשירה. וזה כאב רפאים הכורך את האבל  על האהוב עם האבל על עצמה. ואתה שואל האם הכאב הגדול של אובדן האהוב יוכל להיות מבוטא בראשוניות השפה? באותיות בראשית?  האם זעקת האובדן מוצאת מקום במקלט הכתיבה מקום בו הנעדר מעולם לא נעדר מוחלט? האם היא קוראה לנחמה בהמשכיות האהבה הלא נגמרת?- היש? הזעקה מהדהדת שבעתיים במבנה המוקפד של השיר. האם שורת השיר זוהרת מצער או ומדממת משמחה? גם וגם. ולא, היא לא התאבנה, כאבה לא קפא, כאבה הותך לתעופה קוסמית, דרכיו האפלות של הצער לא יעצרו את הכול מלכת, ומנת הגורל לא תילפת בתחושת האובדן. כי היא אינה נכנעת לחוסר הפשר, האין הוא מצע להתגלות
                                                                                                
והיא אישה המבקשת לעצור את הדימום לחזור לחיות כי יש מזור לכאב בחזון האינסופי.
הזיכרון הקוסמי והישות הארצית נענים זה לזה. הקול יולד את מוסיקת – החזון האינסופי." אֲנִי מַשְׁחִיזָה אֶת קוֹלִי/ הַכּוֹאֵב/ לְסוֹפְּרָן עַז/ שֶׁל הֶחָזוֹן/ הָאֵינְסוֹפִי".
בקו מלודי עז וטהור תודעתה מטהרת אל החזון האינסופי, באוויר המעניק לה את רוח הקודש, את החזון האינסופי, מהדהד בה ספר יצירה, "קול רוח ודיבור וזה רוח הקודש". (ספר יצירה פרק א משנה ט).
"מַעֲרָךְ תִּזְמָרְתִּי שֶׁל מִלִּים/ הַסּוֹחֲפוֹת אוֹתִי/ הַמְשַׁלְּחוֹת אוֹתִי/ מְחוֹל הַפָּנִים, מְשׁוֹרְרֵי/ עוֹלָם /בִּסְעָרָה אוֹ/ בְּצָהֳלָה/ מְלֶאכֶת /אָדָם -הַמִּלִּים /לוֹבֶשֶׁת צוּרָה"       (עמ' 46 ).
אשת תהילים שניתנה לה ברכתו של ספר הזוהר "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (תהילים יט ב) מי הם השמים? אלה השמים שהשם העליון נראה בהם, שהשם הקדוש נחקק בהם,  ומספרים  מה מספרים? אם תאמר כמי שמשוחח ומספר סיפורי דברים, אין הדבר כן, אלא מאירים ונוצצים בנצנוצי האור העליון. בהארת שלמותו של הספר העליון. (זוהר ח"ב קלו ב. תרגום יהודה ליבס בספרו, "תורת היצירה של ספר יצירה" עמוד 114.),
ברחיפה זוהרת ניקול גדליה חובקת אותיות, חורטת אותן בבשר השירה, והאוזן כרויה לברכה עילאית הגורפת את מלוא הכרת התודה שלה.
                            עַל הָעִטּוּרִים הַמְסֻלְסָלִים שֶׁל 
                                          הָרוּחַ 
                                                  עָדֶיךָ תַּגִּיעַ
                                          מַנְגִינָתִּי
    
 
 חיה אסתר ירושלים תשרי תשע"ב אוקטובר 2011
                                                                                                                                                 

4 תגובות

  1. ניקול גדליה – משוררת, חוקרת ב- CNRS , עיתונאית (בעיתונות הכתובה וברדיו).
    נולדה בטוניס, מוסמכת בספרות, דוקטור לאמנות ומדע הדתות מהסורבון.
    לימדה בסורבון ובבית הספר Ecole Pratique des Hautes Etudes.
    פרסמה מאמרים בתחום המדע בקורת הספרות והאמנות.
    פרסמה עשרה קובצי שירה ואת האנתולוגיה" אָלֶפְבֵּית זֹהַר" ( Alphabet de l’éclat),
    הכוללת את כל שיריה עד כה.
    כמה מספריה תורגמו ויצאו לאור מחוץ לצרפת.
    שיריה פורסמו באנתולוגיות בצרפת, בארצות אחרות ובאנתולוגיית השירה הנשית העולמית של UNESCO.
    יושבת-ראש הדו-שיח הרב-תרבותי והרב-דתי של הארגונים CNRS ו- UNESCO.
    חברה במספר צוותי שופטים ספרותיים ובניהם "הפרס הספרותי לזכויות חדשות של האדם".
    מאז 1996, היא מנהלת את בית ההוצאה לאור Caractères שנוסד בפריז ב-1950
    על-ידי בן זוגה המשורר ברונוֹ דורושה.

    • ניקול גדליה בקשה ממני לכתוב מסה על ספר שיריה, המסה צורפה כהקדמה לספר השירים. חיה אסתר

  2. שלום לך חיה אסתר יקרה
    עדיין דבקות בזיכרוני מילותייך מההשקה בירושליים על ספרה של ניקול
    אשרי המשורר שתנדבי את מילותייך בשבילו

    • תודה דוד יקר שתמיד קורא, תמיד מגיב. בערב ההשקה במשכנות שאננים קראתי רק חלק מהפרק הראשון של המסה. חיבוק, ערב טוב.
      חיה אסתר

השאר תגובה ל חיה אסתר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחיה אסתר