בננות - בלוגים / / לזה אני קוראת אהבה
הבלוג של מירי
  • מירי פליישר

    אמנית חומר ופורצלן  וכותבת. 5 תערוכות יחיד והרבה אחרות קבוצתיות. אמא לשלושה צעירים גדולים, אשה לבעל, מורה לתלמידים, סבתא לנכדים :) מאמרים  ב"מארב"  וב"ערב רב" מגזינים מקוונים על אמנות וחברה. מאמרים על אמנות ואמנות הקרמיקה. דימויים שהתפרסמו בכמה מגזינים לשירה "נתיבים" לאחרונה בלוג עבודות  מעודכן     http://mirifleisher.blogspot.com /  טלפון להתקשרות:  03-5494799 כתובת אי מייל:   בית: רחוב יהושוע טהון 8, רמת השרון 47268

לזה אני קוראת אהבה

במסדרון המוביל ל CT זקנה מצונררת ,שני אלונקאים וגבר מלא בגיל בינוני עם תרמיל צעיר מידי לגילו ומשקלו על הגב. 
מדבר עם פקידת הקבלה ואומר בין השאר, "אין לי זמן לזה".
הזקנה לא שומעת ולא יודעת , מוטב כך.
מסדרים לה תור מזורז. 
לא נעים לראות את חוסר האונים הזה. 
אני שואלת את עצמי איזה ריח יש לה, וחושבת שזקנים כמוה כבר לא מייצרים כמעט כלום, גם לא ריח עז. שלא כמו המקומות בהם הם משוכנים רחוקים מעינינו. 
המיטה צרה,אבל היא לא אמורה לזוז וקשורה בחגורות למשכבה.
הצילום מבוצע  בחיפזון לגווייה החיה הזו שגידול מיותר נוסף ניתגלה בה. 
ואני שואלת :  לא מוטב לסיים כשמתחיל להסתבר שכבוד האדם שלה,שלנו לא יישמר? 
צריך לדעתי להתכונן מראש,  בתאום עם הקרובים ביותר. 
לזה אני קוראת אהבה.

41 תגובות

  1. מירי, לזה את קוראת אהבה, אבל יש כאלה שלא יקראו לזה אהבה. עניין די אישי. מה שכן, בעולם טוב יותר אנשים יהיו חופשיים יותר לקבל את מבוקשם בתחום זה.

    • מירי פליישר

      אמיר נדמה לי שמוסכם על כולם שהמצב שבו אדם מטולטל כחפץ, ומקבל יחס של חפץ ואין בו יכולת להגיב, לרצות, להסכים, להתנגד, הוא מצב משפיל.

      • אכן משפיל להיות כה חסר אונים, ובאמת לפעמים נדמה שהפתרון הקשה מכול היה יכול להקל על החולה ועל סביבתו. חוששני שהפתרון הזה כבד מנשוא למי שאמור לבצע אותו.

  2. מירי יקרה, בזקנה החיים מצטמצמים למינימום. כמו תינוקות חסרי אונים.
    מה ההבדל?.
    אם קשישים יכלו להתאמץ לחשוב על תשובה לשאלה: היש לכם טעם בחיים? חלקם היו מספרים שיש.
    ויהיו אלו שימהרו להגיד- לא!, תעזרו לי לסיים את הדבר הזה, את הסבל הזה.
    בעתיד אולי הבחירה, תהיה בגיל הפנסייה. אדם יחתום על מסמך מסודר, מה הוא בוחר. אבל גם אז, מה יקרה ולאחר מכן ישנה את דעתו?..:)
    היכולת לקבל עזרה, להיות תלוי בזולת, ההכרה במוגבלות- על זה שווה לעבוד.

    • מירי פליישר

      אני לא חושבת שצריך לחתום על משהו ולצפות שזה יבוצע על ידי מישהו אחר. צריך לקחת אחריות. ולכן אני גם לא מסכימה איתך לגבי ההסתגלות לתלות . עזרה כן אבל תלות של חסר אונים כתינוק? לא בא לי . בינתיים….:)

  3. איריס קובליו

    מירי, לא קשור וכן קשור: לכו לראות את "פריחת הדובדבן". זה סרט אהבה. נדיר.

  4. איריס אליה

    הזקנה המצונררת שלך עשתה לי צמרמורת. סצנה מאד קשה, כתובה מעולה, לטעמי, חסכני ומדוייק, אבל אני לא מסכימה עם המסקנה. כי איך אפשר לקבוע את הגבול? מתי כן ומתי לא? ואולי האישה הזאת עוד חיה חיים שלמים בראשה? הרי אף אחד מאיתנו לא היה שם. אולי דווקא במקום שהיא נמצאת בו טמונה השלווה שאני מחפשת.לא יודעת… דווקא בתוך הריפיון המוחלט. לה יש זמן לזה. זה הבן שלה או ווט אבר שאין לו זמן. הבעיה היא שלו. לא שלה.

    • מירי פליישר

      לכן איריס קראתי לזה אהבה- בהתייחס לפוסטים בנושא הידידות שהעליתי…
      כשעוד אפשר לתכנן את סופנו כך שמה שפחות יוטל על אהובינו. לשאוף לפחות.
      הבחור שלא היה לו זמן נראה כל כך לחוץ מהחיים הקשים לו גם ככה. לא האשמתי אותו כלל. רק את המצב האומלל .
      ותודה ששמת לב לצורת הכתיבה אני עכשיו תחת השפעת קלאריס ליספקטור האלוהית. אולי ניתז עלי רסיס נהרה קטנטן?

      • איריס אליה

        לגבי השאלה האחרונה, הייתי אומרת שכן, אם הייתי מכירה את כתביה… לא קראתי כלום שלה. אולי תעלי המלצה?

  5. בכל מיקרה עצוב
    עצוב שהחיים יש להם סיומם של עצמם.
    להתראות טובה

    • מירי פליישר

      טובה השאלה איזה סיום כשיש כל כך הרבה התערבות "מוצלחת" רפואית

  6. אוי אוי אוי

  7. חני ליבנה

    תמונה מהחיים, עצוב

  8. הסוגיה הזאת לא תסור מסדר היום לעולם (לפחות במדינה שלנו)
    יש לה פנים לכאן ולכאן
    לא קל להכריע

    • מירי פליישר

      תודה חנה נכון. אבל שוב אני מדברת על עצמי אולי כמשל אבל לוא דוקא.

  9. רונית בר-לביא

    הי מירי.

    נראה לי שזה עניין של אמונה.

    קודם כל, הצילום שהבאת מאד ממחיש.
    הרצפה, הנעליים, הקצוות, הסופים, והריק של הרצפות.

    דודה שלי, שהיא אשה די צעירה, חתמה על הסכם אצל עורך דין שמדבר בדיוק על זה. היא אשה מסודרת.

    ואנשים אמוניים מבחינת עולם עליון או דת יהודית או בעצם כל אמונה שמדברת על העולם הבא או על גלגולים,
    לרוב יגידו שאין להתערב בדברים האלו.

    אהבה בעיני היא להקשיב מה השני רוצה ומה מתאים לו, ואז לכבד אותו כפי דרכו.

    טוב שהבאת את הצד הזה שבחיים של כולנו.

    • מירי פליישר

      תודה רונית. לזה התכוונתי. הייתי שמחה לקרוא על מה דודתך חתמה. לא בטוח שזה מכסה הרבה.

  10. אני מרבה להיות בקשר עם קשישים ואף כתבתי על כך בבלוגי. אולי אדביק קישור בהמשך.
    אם תחנכי את הבחור לזה שאין לו זמן לזה, תמנעי ממנו ללמוד חסד מהו.
    יום אחד הוא יזדקן( כי זה קורה
    בסוף) ויקבל יחס דומה וגרוע מזה.

    ולבסוף רק בגלל שיחוש חסר כבוד יבקש נפשו למות.

    צריך לנך לכבד זקנים. כמו פעם. ללמוד מהם.
    הזקנה שאני מבקרת מרותקת למקומה, היא בוסף לכל עיורת וכמעט איבדה את קולה.
    ובכל זאת מידי פעם היא אומרת דבר חוכמה שמשנה את התיחסותי לעולם.

    זאת חוכמת זקנים בעולם ששייך לצעירים. התובנה שהבחור המתאמץ בועט בה.

    וזה עניין של חינוך.
    כשהוא מושג.
    יש כאן אהבה.

    חודש- טוב.

    • צ"ל היא בנוסף.

      ותיקון נוסף. היא רואה צלליות. אז זה לא עוורון מוחלט. אך מצבה קשה.

      ובכל זאת בכל הסבל היא עדין מעניקה לי לפחות המון.

        • מירי פליישר

          אביטל איזו הפגזה
          נדמה לי שלא הבנת אותי.
          לא מדובר בחסד שלך מדובר במי שאיננו רוצה לחיות על החסד.

          • סליחה אם חשת כך. התחושה היא שרבים אינם רוצים בחסד בגלל התחושה שאנו נותנים להם.

            נאמר שפעם זקנים חיו איתנו בבתים, היום מקום רחוק מאיתנו.
            ובטח שאיש אינו רוצה בחסד הזה.
            וזה השתמע ממה שכתבת.

            הקורא מוצא את מה שכתוב.

            אבל זה שהעברתי לך פוסט היה לצורך דיון ולא הפגזה.

            ממש לא.

            חודש- טוב.

  11. הי מירי, זיקנה מעניינת אותי כבר מכיתה ח', זוכרת שעשיתי עבודה ובחרתי בנושא זה כשבעצם התעסקתי באיפה הזקנים ביחס למוות. סבתי הייתה מושא המחקר שלי ולחשוב שבגילה דאז 64 הייתי בטוחה שאני מראיינת זקנה מופלגת שמשוחחת עם המוות בכל שניה:)
    בכל אופן זוכרת שלאחר העבודה השלמתי עם הזיקנה והשלמתי עם המוות (יותר מידי השלמה לדעתי על עצמי) ומאז יצא לי להכיר גם זקנים באמת וכאלו שהם כמו האישה בסיפור המצמרר שלך. האם המתת חסד היא אהבה? כן. האם הייתי מבקשת ממישהו לאהוב אותי בעצמת מסוגלות שכזו? לא. פשוט כי אהבה שאני לא מסוגלת לתת אני לא חושבת שמגיע לי לקבל.
    כך או כך הפוסט שלך התיישב לי הבוקר טוב על העין כיוון שקמתי עם רצון לא לקום ואני אישה שעוד הרבה חיים לפניה. ובכל זאת.
    (הולכת לחפש עוד פוסטים עגומים לבוקר שלי עד שיהיה לי מספיק שמח:)

    • מירי פליישר

      סיגל יקרה הבנת יפה וניתחת יפה את המצב. הדילמה והקושי הוא איך יוצרים מצב בר שליטה שלא מעמיס על המקורבים לבצע פעולה כמעט בלתי אפשרית כמו המתת חסד, איך מונעים מצב של תלות וחוסר מודעות מוחלטת שנעים אל המוות בצעדי סבל גופני,ואיך מצליחים לתכנן פרידה מכובדת וראויה לאדם שהיינו.

      • יקירתי, אין שליטה על חולי, אין שליטה על מוות, מה שאדם בנה לאורך חייו עם מקורביו זה מה שיהיה לו בסוף חייו. יש מי שדואג יותר ויש מי שפחות. יש מי שסובל יותר ויש מי שפחות. בקושי אנשים מתעסקים בדברים שכן יש להם שליטה עליהם ולא רואה שהם משנים או מתקנים שם במשהו, אז מקסים שאת משקיעה בזה מחשבה אבל לצערי זה אחד הדברים שממש אין מה לעשות מעבר למה שניתן.
        רק בעניין הפרידה המכובדת, אולי כדאי לערוך אותה ברגע שאדם נופל למשכב סופני ולפני הרגע שבה הוא מאבד קשר עם הסביבה. חברה שלי עמדה למות בגיל ארבעים ושבע מסרטן תוקפני אז כולם נפרדו מכולם וכבר נאמר כל מה שניתן להאמר ובסוף היא ניצחה את התוקפן הזה באופן לא ידוע המכונה בפי רופאיה נס. אז לא קרה כלום. נפרדנו ולא נגמר? עוד יותר נפלא.
        לעומתה, חברה אחרת שלי שאיבדה לפני חודש את אמה, ראתה אותה קורסת לאורך שלוש שנים של מלחמה, וכחודש לפני הסוף, כשעוד היה ניצוץ של הכרה והבנה בעיניה, כל המשפחה הגיעה להפרד, הטיפול בה היה קשה וכואב, המשפחה היתה מדהימה במסירותה. האם הלכה לעולמה ביסורי גיהנום וגם בלי הכרה היא צווחה עד מותה. למנוע את זה? אף אחד לא היה יכול. מה שניתן לעשות עשו וכשהלכה לעולמה החל מסע השלמה שלהם עם המוות. אפשר אולי להתנחם בכך שלא כולם הולכים מהחיים בצורה איומה כזו, אולי יש אחוזים מעודדים, לא בדקתי, צריך לקוות ולאחל למי שיגיע זמנו שילך לישון ולא יקום, אי אפשר לגרום לזה בפועל שכך יקרה, כי אנחנו לא קובעים בזה כלום.

  12. מירי, מאחר וחוויתי את המסע מקרוב, קרוב מאד. אני יכול לומר לך שהסוגייה הרבה, הרבה יותר סבוכה ומורכבת רגשית. מה שלמישהו נראה אהבה יכול להיראות לאחיו/אחותו כרצח לא פחות וזה מותיר צלקות לשנים רבות אולי לכל החיים. והלוואי וניתן היה לתת לכל אדם להחליט איך לסיים את חייו ולא להשאיר זאת לבני המשפחה – אבל כאמור זה הרבה יותר כואב ומסובך.

    • מירי פליישר

      ברור משה שהאחריות אינה על השארים כפי שעניתי לא פעם פה. צריך רק שהמשפחה תבין מהלכים ליצירת מוות בכבוד.

  13. שבי שחורי-למירי פליישר

    מירי יקרה ,

    במצב הסופני הזה כל טיפת חיים שוויה זהב טהור ממקור עליון .
    הנפרד הסופני מביט נדהם בטיפות האלה המושלמות המטפטפות מדויקות כמו אינפוזיה , מתפעל לאין סוף מהטיפות שנותרות בקצב פעימות ליבו , עדיין , לפני ועל רקע עלטה הן זוהרות כל כך …  

    • מירי פליישר

      יפה כתבת שבי יקרה ושלום לך. מכיון שהדרך מובילה לכיוון אחד, לא דיברתי על המודעים שגופם בוגד, מדובר על חסרי המודעות שגופם רק קליפה, על היקרים והאהובים שמתבוננים בהוריהם ומנידים ראשם ושואלים בשביל מה? בשביל מי? כשאין שם ממול מישהו שירצה משהו,מדובר על הגוף שסובל ברמה של חיה נרדפת, על זה מדובר. ומי שעוד דעתו עימו וחפץ בכל טיפה שכל כך יפה כתבת עליה ואני יודעת גם שחוית עם אימך הזכורה לטוב,בודאי שאף אחד אין לו זכות לשלול זאת ממנו. בכלל לא מדובר על שלישלת חיים על ידי הסביבה, מדובר על שיקולים ותיכנונים מושכלים של המועדים ללכת , מראש.

  14. יש בזה אהבה, נכון. אבל צריך לשאול את הזקנה. יש הנאחזים בכל תא ותא מגופם במה שנשאר ומוצאים טעם וערך. ולא משנה המחיר.
    אנחנו לא יודעים/יכולים/מסוגלים/רוצים לתת לזקנים תמיכה שתמנע מהם או תפחית מחוסר האונים. עושים מה שאפשרי לנו.
    ומעל הכל אנחנו לא יודעים גם אצל אלה שמוגדרים כלא מודעים, מה רמת ההבנה.
    לא יודעת מה הייתי עושה…אבל יודעת מה עשיתי (ראי פוסטי "כמה ילדים יש לך")
    הצילום מראה את המבוכה שלנו, איך אנחנו לא מורידים את העיניים כשעובר נכה או קשיש ולא מעזים להסתכל.

    • לוסי את עשית מעל ומעבר. בעיניי את אישה נדירה. את נותנת בשקט הענוג ומעמיק שלך המון אור.

      אך למשל הזקנה שאני באה אליה. אני רואה איך בני משפחתה באים אליה ואומרים:" נו סבתא, מחר תרגיש טוב, אמ'לה ככה זה…"

      הם לא יושבים ומקשיבים לה עד הסוף, למרות שצריך סבלנות.
      הם לא מפתחים איתה שיחה.

      הם תמיד ממהרים, לחוצים, והכי קשה להם להתפנות אליה רגשית. כי אחרי שהיא מסיימת לספר על הכאבים אפשר למצוא איתה נושאים אחרים. למשל בא איזה נכד שלה בא ודיבר גדולות על ישיבות, פוליטיקה ואז שאל משהו על הדלקת נרות? ושאל" אמא'לה איך היה אצלכם?" והיא אמרה" לא עוזבים נרות שבת לבד."
      היא שמחה לומר זאת.
      אבל הוא כבר המשיך הלאה מפטפט ומפטפט עם הסבא. אבל מה זה הועיל לה? הוא לא חקר אותה על יותר מזה.

      " ספרי איך הדליקו את הנרות אצלכם?" למרות שקשה לה לדבר, כמה משפטים מאד משמחים אותה. אבל היו לו דברים גדולים לעסוק בהם.
      ואת חושבת שהיא לא מרגישה את זה?
      היא כן. היא אומרת לי את זה כשאנחנו לבד. ומאחר והיתה אשת חסד זה לא מגיע לה.
      אז בטח שמשפילים עיניים כשרואים נכים, כי אולי יש בהם משהו שייחיב אותנו. והחינוך והחברה לימדו לא להתחחיב.

      והאמיני לי שגם אותי מעצבן פתאום בלי סיבה כשהיא מבקשת ממני משהו וחוזרת על זה פעמיים רצוף.
      כי גם בי יש צד אנוכי.
      אז לוותר לזה?
      או לעבוד על זה?
      וזה אינו מופנה כלפיך לוסי הנדיבה ורבת הנתינה אלא בכלל לכלל.
      הרבה- טוב.

      • אביטל, כתבת דבר חשוב:
        "אז בטח שמשפילים עיניים כשרואים נכים, כי אולי יש בהם משהו שייחיב אותנו. והחינוך והחברה לימדו לא להתחייב"

        אני קרובה עכשיו ונוגעת גם בזיקנה שאת מתארת. אני חושבת שמירי התכוונה ליותר חמור מזה כי היא הגדירה כגוויה חיה. ומה שאני מרגישה זה שאפילו אם זו גוויה חיה, תמיד שיהיה הספק מה הגווייה הזאת רוצה.

        • מירי פליישר

          אז בינתיים לוסי ואביטל
          דיברתי בעיקר על עצמי כזקנה בפוטנציאל הידרדרות וה"גוויה " הזו רוצה למות בכבוד ולא להיות לנטל כ"גוויה חיה".הווה אומר תלאות הגוף מילא אבל תודעה מחוקה לא ולא!

  15. עדנה גור אריה

    גם כאשר מכינים את כולם, זה מאד קשה. על מנת לבצע פעולת אהבה כזאת, אפשר לנסוע לשוויץ. זה עולה שם 20 אלף יורו וזה נעשה בכבוד רב.
    צריך להכין את הכסף ואת המשפחה.

השאר תגובה ל סיגל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למירי פליישר