בננות - בלוגים / / על שייכות וזהויות
הבלוג של מירי
  • מירי פליישר

    אמנית חומר ופורצלן  וכותבת. 5 תערוכות יחיד והרבה אחרות קבוצתיות. אמא לשלושה צעירים גדולים, אשה לבעל, מורה לתלמידים, סבתא לנכדים :) מאמרים  ב"מארב"  וב"ערב רב" מגזינים מקוונים על אמנות וחברה. מאמרים על אמנות ואמנות הקרמיקה. דימויים שהתפרסמו בכמה מגזינים לשירה "נתיבים" לאחרונה בלוג עבודות  מעודכן     http://mirifleisher.blogspot.com /  טלפון להתקשרות:  03-5494799 כתובת אי מייל:   בית: רחוב יהושוע טהון 8, רמת השרון 47268

על שייכות וזהויות

 

 

על שייכות וזהויות  

הצורך שלי בשייכות הוא עז. אבל את המחיר אני לא מוכנה לשלם. אם המחיר הוא קבלה מוחלטת של הגוף אליו אשתייך. אני זקוקה להגמוניה נדיבה שמוכנה לצרף אליה את כל הכבשים השחורות שמצהירות על אהבתם אליה ללא התחייבות לקבלת חוקים וסייגים  שאינם מקובלים  על אנינותן ורגישותן כי רבה.

אני מדברת(כותבת , אבל מדברת) על עולם האמנות שלי שבו אני מדשדשת עם הגדרות מזה כמה עשרות שנים.

כשסיימתי את לימודי במחלקה לקרמיקה בבצלאל בהצטיינות למרבה פליאתי שכן מה שהיטבתי לעשות היה…מה שליבי חפץ , לעבוד הרבה הרבה שעות ביממה, כל מה שרציתי הוא לשבור גבולות ליצור מה שלא צפוי ולעשות מה שלא למדתי. אז פיסלתי פיסול פיגורטיבי של נשים מלאות וקרחות, מה שעוד לא היה נפוץ כל כך אז, לפני 40 שנה כמו היום בקרב יוצרים חובבים בחומר. שרפתי אותן בשריפת ראקו בה התמחיתי ובצבע ברונזאי אותו אהבתי בלי לקחת בחשבון שלצופה זה נראה "ממש כמו ברונזה", ביטוי שנוא עלי בניסיון לחקות ברונזה. לא לזה התכוונתי אבל זה מה שיצא. לקחתי ארגז ונסעתי לגלריה מפורסמת בתל אביב. הנחתי אותו על הרצפה ובעלי הגלריה שבמקרה היו נוכחים, רצו אשכרה רצו אל העבודות, עד שהבינו שהן מקרמיקה ולא ברונזה, ודחו אותי כמעט בשאט נפש. אני פירשתי את דחייתם כדחיית הקרמיקה. היום אני מבינה שהדחייה הייתה לחיקוי הברונזה שהם ראו.  אחר כך הצעתי את עבודותיי אלה לתערוכה כלשהי של אגודת אמני הקרמיקה של אז ושוב נדחיתי עם הצעה פרקטית לצפות את הפסלים בגלזורה לבנה או בכלל לא.     נעלבתי לשנים רבות וחדלתי כמעט מהפיסול. קבוצה של פסלים (13) שיצרתי כשהייתי בהריון הראשון והמרגש ביותר שלי (מתוך שלושה) נחטפה בבוקר של המכירה בסטודיו תוך שעה, ואחר כך נמוגה היכולת לפסל בהתרגשות.   גידלתי ילדים ובעל ולימדתי בסטודיו שליד הבית בחצר, למדתי ציור אצל יאן ראוכוורגר, למדתי גם לימודים אקלקטיים ללא התחייבות ותואר באוניברסיטה,וקיבלתי טפול פסיכולוגי רב שנים.  לקרמיקה שבתי אחרי פטירתה של אימי כשליבי מלא בכאב ובצורך אמנותי להתבטא . לא שלא ייצרתי אי אילו כלים וניסיתי למכור בירידים ללא הצלחה ובעלבון גמור על הלחץ של הקהל למכור בזול.

ואז פרץ המעיין. אלא שאני רציתי שיקראו לזה אמנות ולא צלח בידי.  אנשים בעלי דעה אמרו שזה אמנותי מאוד אפילו, אבל אוצרי אמנות מן השורה הראשונה לא הזמינו אותי לתערוכות אמנות קבוצתיות. פה ושם כן הצגתי בקבוצות אמנות וכן זכיתי לתשבחות והילולים אבל להכרה של ממש לא זכיתי. פעם השיבה לי מבקרת אמנות ואוצרת ידועה ומוערכת על ידי לשאלתי אם אנשים כמוה שמתנהלים בשיח האמנות העכשווית  כבשלהם, מפחדים להציג אמנית קרמיקה כמותי מפחד הסטיגמה, והיא השיבה שכן ושהיא דווקא מעריכה את עבודתי. פה ושם פרצו כמה אמניות קרמיקה את הסגר וכשאוצר אחד נטל עבודה שלהן לתערוכתו נסללה להן הדרך.  המאבק כמובן לא פסק, כולל מאמרים ב"ערב רב" ובהן חזרה בוריאציות שונות על טענתי לשינוי ההגדרה של הקרמיקה מעיצוב קראמי- לאמנות.  לאחרונה הזמינה אותי טובה אוסמן (גלריה לאמנות ישראלית ופלסטינית). טובה, הגלריסטית עם הראש הפתוח והלב המאוד רחב לאמנות ואמנים, להציג בחלונה. היה נהדר וקיבלתי מה שרציתי. רק מפגש אחד גרם לה ולי מבוכה רבה. זוג אספני קרמיקה הביעו עניין בציפורים שלי וכששמעו את המחיר נבהלו. פה המקום שהייתי צריכה להניח לטובה לנהל את המו"מ . היא נזפה בי אחר כך ובצדק. ואני, עם האידיאה פיקס שלי מתחילה להסביר להם שאני שונה מכל שאר אמני הקרמיקה, שונה (בעצם טובה יותר)  וראויה לסכום שקבעתי. ופה שוב קיבלתי נזיפה אוהבת מטובה אוסמן , כמו שהיא יודעת לעשות, למה להגיד שאת שונה וטובה יותר? את מעליבה את האספנים וגם את חברייך הקרמיקאים .   כאן התחיל תהליך של הכרה שהגיע לשיאו כששתי ידידות שלי אמניות קרמיקה לעילא ולעילא קיבלו את פרס משרד התרבות ל"עיצוב קראמי". שנאתי את הביטוי הזה והוא גם מתנוסס על שם המחלקה לקרמיקה בבצלאל לדאבון ליבי שנים רבות. בדיון שהיה לי עם שלומית באומן, ובתגובה של טליה טוקטלי לדיון ב"ערב רב" הבנתי פתאום שההגדרה לא חשובה, והיא נזילה ומשתנה, הקרמיקאי הוא שמגדיר את עבודתו , במיקרה שהוא בכלל חפץ בכך. וגם חשוב שעולם הקרמיקה ייחשף לציבור, שייראה. ו הבנתי פתאום שעבודתי נושקת לעולם העיצוב הקרמי עצמו, זה  שמתבטא בגרעין הקשה שלו ,בכלים ובשוליים האמנותיים שלו בהתייחסויות לכלים. מבט לאחור על עבודתי משקף לי כבמראה בבהירות מפתיעה,  את שייכותי וזהותי.

את הקרמיקה אהבתי מאז ומעולם כמו את אימי. את החומר ואת הכלים. ליבי מלא הערצה לקדרים משובחים במיוחד ממזרח אסיה ודומיהם. רגשי נחיתות עיצובית כלית מחד וצורך עז להתבטא "מילולית" בחומר הקראמי דחפו אותי ליצירות שאכן מתייחסות לעולם עיצוב הקרמיקה.

עיצוב היה בעיני מילה גסה מתוך ההיסטוריה האישית שלי. כל עיצוב נראה לי כופה את רצונו על הטבע, מיופייף וחסר מוסריות ברצונו העז להימכר ולשאת חן. אבל גם אני כמו רבים וטובים ממני שאבתי את נושא התייחסותי מעולם העיצוב הקראמי, בועטת, שוברת, מתפרצת, שופכת, הופכת ומתנגדת. והקרמיקה ועולם הקרמיקה בישראל וגם בעולם באמצעות הפייסבוק חיבק אותי באהבה. כיף להיות כבשה שחורה ואהובה. האם אנוח עתה בחיק המשפחה ואחבקה חזרה? ימים יגידו. ולמען האמת יש בי אהבה גדולה, גדולה לאימא קרמיקה

מירי קטנה בת 3 ליד רדיו ועליו קישוט כמעט יחיד בבית חתול מחומר מבית החרושת "קדר"  במפרץ חיפה בו עבד אבי כמחליק פינות בחדר היציקות.


"HOLY GRAIL"  חומר ,גלזורה, לאסטר זהב, מסמרים וחול

חומר,שברים של כדים פלסטיניים שנמסו ושברי פורצלן שלא נמסו.

 

 

12 תגובות

  1. מירי יקרה שלום!
    הדיבור , המילה השם והסיפור, הם קוי מתאר של הדברים שאנו בוחרים לחיות, לגעת, לעשות, להגיד, לפעול ולהתפעל, לרגוש ולהרגיש – ומכאן כל בחירה שלך במילה ובמעשה היא דרכך להגיד כזו אני וכך אני רוצה להיות.
    לתמונה הנפלאה של מירי הילדה מתבקשת מסגרת פורצלן זהובה כמו הספל הקורן זהב וצומח על צלחת החומר המעורבב בצבע ושברי כדים פלשתינים.
    ללא הסבר עולה בי הדיבור ש"אין דבר שלם יותר מלב שבור".
    חג שמח ומבורך!

  2. שלום מירי
    קראתי בהתרגשות את הדברים גלויי הלב שלך.
    נדמה לי שאומנים רבים, מכל תחומי האומנות יחתמו על דברייך ,עם שינוי שם האומנות.
    אני חושב שרוב האומנים הגיעו לאומנות בגלל "משהו יוצא דופן באישיותם".באומנות הם מוצאים סוג של שלמות, הבעיה היא שהאומנות שלהם מייצגת את השונה שבהם,ורוב האנשים רוצים את "הדומה". מכאן נובע התסכול של רוב האומנים שנאלצים להדחק לשוליים משם הם הגיעו.
    אני מקווה שאני ברור.
    חג שמח
    גיורא

    • מירי פליישר

      תודה גיורא על תגובתך המרגשת אף היא. תגובתך חשובה לי באשר תהיה. שוליים מרכז מי יודע?

      • שוליים" לא כציון של איכות, אלא מצב שבו נמצאים רובם המכריע של האומנים מכל תחומי האומנות. נדירים ביותר אומנים הזוכים להיות בחייהם "במרכז". בדרך כלל (באומנות) "המרכז" נקבע בדיעבד

  3. מירי, נוקבים ומרגשים הדברים שכתבת, בכנותם ובעקשנות שלך העולה מהם, לדבוק באמת האמנותית שלך. עיצוב-שְמיצוב :), העבודות כל כך יפות ומדברות בעד עצמן. ה'הולי גרייל' היפהפה – ממש 'הולי'.. :). יישר כוח והמשיכי בדרכך. שנה טובה.

  4. מירי גם אני עם דברייך גלויי הלב והמרגשים ועם העיניים היוקדות והחכמות של התינוקת שאת 🙂 אומרת אמת ופועלת למענה.
    אני ממקומי הבלתי מקצועי רואה כבוד גדול לאמנות החומר ולאומני החומר, הדבר הקרוב ביותר לאדמה

    ואני אוהבת את העבודות שלך שהן מגוונות וחזקות

    • מירי פליישר

      תודה רבה ריקי על הליווי וההתבוננות. בתמונה קרוב לודאי הייתי אחרי בכי או לפניו. תודה גם על הערות טעויות הקולמוס, המערכת מסרבת להענות לעריכה כרגע. כשהיא תרגע. חג שמח יקירה

  5. מירי יקרה,
    קראתי בהתפעלות את דברייך על הדרך האמנותית המיוחדת לך, על המודעות והאומץ שאת מפגינה ביצירתך, ונותר לי לאחל לך המשך אמיץ, כמו ההתחלה.
    ברור גם שאינך מוותרת. כל הכבוד
    חג שמח
    רות

    • מירי פליישר

      רות יקרה
      מדהים אותי כמה אני קוראת את אישיותו של המגיב בתגובתו. אומץ וחוסר ויתור. תודה משוררת ואישה יקרה וממני אלייך בהערכה גם.

  6. מירי פליישר

    פורסם עכשיו גם ב "ערב רב"
    http://erev-rav.com/archives/20328

השאר תגובה ל גיורא פישר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למירי פליישר