בננות - בלוגים / / שעור חדש לראש השנה
הבלוג של מירי
  • מירי פליישר

    אמנית חומר ופורצלן  וכותבת. 5 תערוכות יחיד והרבה אחרות קבוצתיות. אמא לשלושה צעירים גדולים, אשה לבעל, מורה לתלמידים, סבתא לנכדים :) מאמרים  ב"מארב"  וב"ערב רב" מגזינים מקוונים על אמנות וחברה. מאמרים על אמנות ואמנות הקרמיקה. דימויים שהתפרסמו בכמה מגזינים לשירה "נתיבים" לאחרונה בלוג עבודות  מעודכן     http://mirifleisher.blogspot.com /  טלפון להתקשרות:  03-5494799 כתובת אי מייל:   בית: רחוב יהושוע טהון 8, רמת השרון 47268

שעור חדש לראש השנה

 

  

עונג שבת הוא לי, לכתוב עוד פרק גלוי לב לה ספר . אני רוצה לכתוב בו מעומק ההכרה האפשרית ולהשלימו עם יצירה או שתיים שיגידו את זה/או לא בלי המלים. בעצם ייחלתי לא פעם שהדימוי המצולם של היצירה עצמה, יחליף את היצירה, בגלל היופי של הנראה על המסך, ההתייחדות עם אובייקט אחד ומידות שמתאימות לצופה הבודד שמול הדימוי-על-המסך. ידידיי  מסרבים לקבל את הדימוי כתחליף וטוענים שהאובייקטים עצמם יפים  מדימויםהצילומי. הם טוענים שאני מצטנעת ומפחיתה מערך היצירות וכמובן מערך עצמי. אבל זה כל כך יפה ומודגש. הייתכן שזו התפעמות של מחשביסטית זה מקרוב באה ( 7 שנים של הכרות אינטימית בלבד)?

אשתמש בהזדמנות נכתבת זו להיפטר מחלום מציק ובלתי פתור מזה זמן רב של ניסיונותיי (בחלום) לשוב לבית הוריי. ניסיון שאיננו צולח, למרות ההזדמנויות שהחלומות מציעים  לי לשתי כתובות שגרנו בהן:- סמטת הרכבת 15 חיפה, בעיר התחתית, בבית שהיה של מי שהפכו פליטים ועל כך בפוסט  עם שם זה,  וגם    והשנייה ,לאחר מכירת הדירה בסכום שאפשר לקנות בית קטן, בגבעת נשר.

החלומות האלה עוררו בי זמן רב תהייה. איך יכול להיות שאני מתגעגעת לבית הוריי שלא היה לי טוב בו והוציא אותי פגועה ונזקקת לטיפול נפשי של שנים, עם זיכרונות טובים מועטים יחסית. הלילה והבוקר שלאחריו, כשידעתי שהיום אכתוב את מנת הכתיבה שהקצבתי לעצמי לאחרונה בשבת בבוקר בבלוג,  אפתור אותו/ם כנראה. אכן כך קרה. הבנתי שהגעגועים הם לבית המשפחה הקטנה שלי שהתפרק ונבנה אך מעט מחדש. הילדים גדלו ופרשו די רחוק מאיתנו ואנחנו הזוג המייסד, הפכנו לחברים קרובים . סוג של בית צעירים-זקנים  עם הכרות מחודשת ובנייה איטית של קשר אמון וידידות. הילדים פרשו לבתיהם ולחייהם. והנה בחלום אני נלחמת להביא אותם למסלול המוביל לבית הישן של הוריי בגבעת נשר, והמסלול קשה ובלתי עביר. החלום כנראה מסביר לי שאין דרך חזרה אבל, שאני לא ויתרתי על אימהותי להם, למרות שנראה היה בחלום שהם מסתדרים לא רע, עצמאיים וזריזים בטיפוס על הרים תלולים ומבואות חסומים, מה שגורם לי בחלום ללא מעט גאוות אם (גם כן). אני פועלת רבות, בחלום, לאסוף אותם יחד איתי והם נעלמים כל הזמן. אפילו במעגל שאני מארגנת   עם  אנשים זרים, הם מיטשטשים. האם זהו הזמן להניח להם ולקבל את מתנות הקשר האפשרי להם בהסכמה והשלמה? כ נ ר א ה.

 עכשיו לא נותר לי אלא להפנים את מה שכתבתי ואת מה שהחלום שלח לי . להפנים את ההכרה הנכתבת ומשקפת, על אפי, על חמתי, נגד רצוני ולרווחת הקשר של כל הנוגעים בדבר.

משאווררה מגרה זו אני תוהה מה אביא לכם לצפייה בפרק זה ואני מרגישה שגם לי בא לגדול ולהפסיק ליבב כיתומה. אספר לכם ואראה לכם בדימוי מצולם כמובן, מה יצרתי לאחרונה.

עסוקה הייתי באיסוף שברים (כהרגלי מקדם) ובבניית אובייקטים שצמחו כביכול על הריסות הצונאמי היפני וזליגת הכורים האטומיים עם חומריהם הרעילים בפוקושימה, כמייצגי בעיה עולמית של הרס. עסוקה הייתי בהצמחתם  של אובייקטים מוזרים מתוך האטימה הנעשית בפועל באמצעות שכבת בטון המנסה לבודד את הרעילות האטומית, וגם הזבל- שאיננו כלה שאנחנו מייצרים וגם הרעילות הזולגת לנפש האנושית מבטריות המחשבה.

סדרה אחת הוצגה בגלריה של טובה אוסמן בחלון ,בליווי שיר הייקו של המשורר מוטי גלדמן

אני מצרפת את ההזמנה עם השיר 
 

ודימוי של שלושה אובייקטים מהמיצב


וסדרה שנייה סוג של חי-צומח-דומם שבו משולבים השברים המעורבים בחימר, כחומר נושא היסטוריה וזיכרון והם כמובן צומחים מעבר למרבץ הבטון (כשיוצבו יש לשפוך בטון על הרצפה.הטבע תמיד ידע לנקות את עצמו האם יצלחו האובייקטים שלי נושאי הזיכרון, לברוא ולהבריא? מזה כמה שנים אני שואפת  שאמנותי תתפקד כאובייקטים קבליים שעוזרים לאל לתקן, אל, או עולם, או טבע או אנושות. תלוי את מי מראיינים.

אני סוגרת מעגל עם הרישא של הפרק הזה ומספרת לעצמי שהיצירה שלי מאז ומתמיד הציעה לי את הריפוי , התיקון והשימוש בשברים לצורך בנייה מחדש, גם אם תמיד נשאה את משא השבר. עכשיו לרווחתה של השבת הזו עליי לגשת למראה להתבונן בכל מה שאראה באהבה ולברך מבפנים בברכה של היוצרים/ות תפילה אישית רק במלים שלהם/ן. 
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

12 תגובות

  1. המילים והדימויים עוצרי נשימה .אני הולכת עם המילים ועם הדימויים שיצרת בדמך וברוחך מירי יקרה
    שנה ברוכה בשמחה
    עפרה

  2. מירי פליישר

    תודה עופרה על דברייך החמים ומסבירי הלב

  3. אני קורא בעניין רב את דברייך. ושואל את עצמי, איפה הביוגרפיה שלי מתחברת אליהם.
    ואת העבודות שלך אני אוהב מזמן
    שנה טובה
    גיורא

  4. יפים ומרגשים דבריך מירי עבודותייך ודימוייך החדשים מענינים
    שנה טובה מירי שנה של שחרור אמיתי מכל מה שמעיק

    • רוחה שפירא

      מירי בוקר טוב!
      קראתי את הפוסט שלך אתמול באותה שעה שפרסמתי את שלי, ורציתי להגיב מיד על חלומותיך ויצירותיך. ורשמתי לעצמי שחלומותייך "מתכתבים" עם אלו שלי, בדרכים ובחיפוש המשמעות האישית של להיות שם וכאן כאשר התפאורה היא: דרך, מקום, בית ומשפחה.
      הפוסט שלך גם החזיר אותי לשיר שכתבתי לפני כשנתיים, והנה הוא:

      איך עושים חלום

      פּוֹתְחִים דֶּלֶת, כְּדֵי לִשְׁאֹל.
      בּוֹנִים חַלּוֹן – לִרְאוֹת יָם וְרָקִיעַ.
      קוֹרְעִים גַּג, לִזְכֹּר אֶת הָאֲדָמָה.
      וְאָז מַאֲמִינִים.

      זכרונותייך ודברייך על החומר המצמיח והצומח כאדמה, פרחי המוח הנפתח וניגר כדם, חד וחותך כשברי אבן, עצם, גוף ונפש.
      המילים שלך כמו יצירותיך הן מעשה מרכבה הבורא את השינוי והצמיחה. אני חשה את החיבור המופלא שאת עושה בין העולמות.
      שנה טובה ומבורכת!

      • מירי פליישר

        תודה רבה רוחה יקרה גם על התובנות, גם על השיר וגם על הברכות. אכן הרגשתי את שירך האחרון ואתייחס אליו בקרוב. שנה טובה לך רוחה יקרה!

    • מירי פליישר

      תודה חנה יקרה ושחרור אמיתי לא מכירה. שנה נפלאה לך אישה יקרה!

  5. סמדר לומניץ

    מירי יקרה. הפוסט שלך מרגש מאוד ומעלה דמעות בעיניי. שבירות זכוכיתית אני מרגישה גם בדימויים החזקים.
    מעניינת פרשנותך על הדרך מהגעגוע
    אל בית הורייך לבית שבנית. את אמיצה מאוד בעיני שכך פותחת את לבך, את נפשך, עד הפעור הזה שהוא הגעגוע. תבורכי אשה ואמנית נפלאה שאת. תודה לך.

    • מירי פליישר

      הפעור הזה שהוא הגעגוע. נתמזל מזלי לקבל תגובה רגישה שכזו ממך סמדר.
      יש לשמור על נפשנו מגעגוע יתר. מומלץ לכל הצדדים. מי כמוך מבינה. שנה טובה מאוד לך ולמשפחתך!

      • סמדר לומניץ

        אני עוד חושבת על הפוסט הזה מירי. על המושגים שאת מעלה. על המעמקים האלו שאין להם ברירה אלא לפרוץ החוצה. על הלכודים. כך קוראת למקומותיי שמתחברים. תודה ושוב תודה מירי יקרה.

השאר תגובה ל עופרה קליגר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למירי פליישר