דנה עבדה אצלי בסטודיו מספר שנים. בין לבין חלתה בסרטן ואף על פי כן שבה לסטודיו ויצרה באהבה רבה בחומר.
ההומור שלה והאנושיות בלתי נשכחים למרות שכבר כמה שנים שאיננה כאן.
ילדה עירונית מטופחת שהמלחמה אילצה את אביה למוסרה לאיכר פולני כמשרתת קטנה בגיל שמונה. היא היתה צריכה להתפלל לישו-מריה ולהסתיר את מוצאה היהודי כמו העירוני. כשחלתה פעם שאל אותה האיכר מה היא רוצה לאכול כדי לחזק את העוזרת שלו, היא ענתה "בננה" והוא נדהם מתשובתה שאל מאיפה את יודעת על בננה? ענתה לו ששמעה על זה פעם. ילדה חכמה. אחר המלחמה הגיעה לבית יתומים יהודי, למרות שאביה היה בחיים. הוא נסע לאנגליה לבסס עצמו כלכלית ואחר כך הביא אותה לאנגליה. שם קיבלה ממנו רשות לבחור לעצמה שם חדר ובמקום אריקה קראה לעצמה דנה. חיים חדשים ועשירים עברה שם. טוב אם חורגת, לא הכל דבש. את אביה אהבה מאוד והוא אותה. באחת הפגישות המשפחתיות פגשה שוב את בן דודה הרחוק גבי, אותו פגשה פעם מתחת לשולחן בגיל שמונה, ויתאהבו ויתחתנו ויולידו , בישראל את בתם. יחד עם חנה נמסר גם אחיה התינוק למשפחה אחרת למשמרת. עקבותיו לא נמצאו מעולם.
אלי הגיעה דנה כשגבי כבר יצא לפנסיה, אהבנו אותה מאוד. כשפינתה חפצים מביתה, הם הגיעו לסטודיו. עד היום מלווה אותי המערוך המשומן והמשובח של חמותה עליה השלום. ומטפחות. היו ימים של פעם עם מטפחות עדינות, רקומות, מגוהצות והרבה פחות זיהום סביבתי. בחרדת קודש אם כי בחוצפה רבה טבלתי אותן בפורצלן הנוזלי כפי שעשיתי כמעט לכל חומר אורגני שמצאתי באותם ימים, והנה התוצאה.המטפחות כמובן נשרפות. נותר החותם המדוייק שלהם בחומר, למעשה התשליל של החומר שהיה, שממלא את החללים של היש חומר והופך את התוצאה על פיה. האין חומר הופך ליש חומר. היש חומר מתאדה ומשאיר עקבותיו ההפוכים.
שקוף כמו שפורצלן דק יודע להיות.
אני רוצה להתווכח עם מי שטוען שאני עוסקת ב"עבודת כפיים" . כן מיומנות ועבודת כפיים אבל עוד דבר מה נוסף. כך נדמה לי.
תיעוד נדיר ומרגש ביופיו.
חכמת הלב בידייך – תפילת זיכרון.
תודה רוחה
ברור שיש עוד משהו בעבודות שלך. האומנים קוראים לזה "it" יש מי שיש לו את "זה" ולך יש. היהודים קוראים לזה, אני חושבת "שאר רוח".
ספור מעניין על דנה והמטפחות
תודה נעמה. רגשי נחיתות של מי שעוסק במדיום לא גבוה בהיררכית האמנות. תמיד בועט בי…
יפהפיות המטפחות האלו אצלי המטפחות הן זכר לבית אמא
כמה מרגש כתבת מצטרפת להערה של רוחה
ויש בהן יותר מסתם חומר
יש בהן נשמה
תודה חנתי. המטפחות זכרון לעולם של לפני. תמיד יש לך מלים טובות חנה יקרה, מאז ראשית הבלוגייה.
מה שמגיע מגיע מירי
מטפחות רגישות, מירי. לפני שהיו לפורצלן, אחרי שהיו לפורצלן.
(יש לי כמה מהמטפחות ההן, של אִמי ושל שתי הסבתות.)
הסיפור של דנה עדין ועצוב. אני שמחה בשבילה שהייתה אצלך/כם ושהמטפחות שלה אצלך, ב'יש חומר' שנוצר מהתהליך, שקוף. ובידיים טובות.
תודה, מירי.
תודה רבה רבקה . בעיקר יש לשמוח שזכתה להקים משפחה אחרי כל מה שעברה ולהנות ממנה. אישה נפלאה