אנחנו מנסים להאחז בחושינו ולהבין במוחנו את המופלא מאיתנו. ומה מופלא מאיתנו? כל מה שאיננו מבינים כשאנחנו מנסים להבין ולא רק לחיות את החיים. יש כאלה שחיים את החיים במלוא חושיהם, נשענים עליהם וחווים מה שהם מעניקים להם לטוב או לרע, איזו חיות של חיה. ויש כאלה שעוצרים כל הזמן. זו אני ושואלים ומבררים וכנראה מנסים לשלוט במה שאיננו ניתן לשליטה. עקשנות, אובססיה, התנגדות ?
לפעמים אנחנו ממציאים פרוש או תובנה, ונחה לה התובנה לשנייה
כשהגוף מראה סימני שינוי וכשאנחנו אומרים לעצמינו כמה יפים היינו פעם. סימן שמתחילים להזדקן. אני כבר ממשיכה. למרבה העניין דוקא כשפרצה התשוקה ליצירת אמנות נראית לעולם, פרצה אצלי גם הזיקנה. אמא נפטרה אבא נפטר. אני יתומה ואישה מבוגרת. עכשיו הילדים מתחילים לחשוש. עכשיו תורם.
אני מוצאת את עצמי מאז הפריצה מתעניינת בסימני הזמן החולף, נזילה, שבירה, התקמטות ואף ריקבון מאובן.
נדמה לי שהמוות הוא התעלומה הגדולה ואנחנו נמשכים, נדחים ממנו ואם אנחנו אמנים וכבר איננו יפים כמו פעם, כבר לא איכפת לנו לראות ולהראות את הסימנים. הסימנים של מה שיבוא, ללמוד, להשלים ואף לראות בו סימני יופי. כן יופי בלא שלם. מה שנקרא אצל היפנים " ואבי סאבי"
יופי שנראה היה לי פעם אידאל מאכזב ומצער, כי גם בנעוריי לא הייתי מותאמת למודל ההוליבודי והסביבה לא השכילה למצוא בי את היופי שהיה, שוב איננו מעניין אותי. יש כמובן יופי טהור של ינקות, צעירות, טריות, תאים מחזירי אור שיש בהם לחלוחית . ויש גם יופי אחר. אותו אני מנסה לראות ולהראות. אם כל כך מעט נותר לנו, בואו נהנה, נראה, נלמד את הסביבה לראות, נלמד בעצמנו.
כמה תובנות נפלאות צצות כשאתה שקט, מקשיב, מקבל, אוהב, חי עכשיו. וכן חי כמה שניתן בצל המוות. ולא אינני חולה במיוחד, רק מסתגלת לעובדה שיש לי גוף שמזדקן הרבה יותר מהר ממני.
האם אני צריכה להתכונן למעבר לגוף אחר או ללמוד לאהוב אותו, את כל תאיו, המתפוררים וגם החזקים, המתמודדים השורדים.
לא נותר לי אלא להודות למשוררים ולאמנים שמבטאים את השלבים האלה בחיים שהמערב ניסה בעבר לא לראות. המערב התבוני, החדש, הטכנולוגי. שלא כבימים עברו שבהם הזקנים היו החכמים ושלא כבמזרח.
היופי נמצא בקליפה הזקנה של העץ שעברה חורפים רבים.
אנחנו נועצים מבטנו, מנסים להבין ולא מבינים
פורצלן וסיבי פלסטיק שרוף ל1200 מעלות צלז. 2006
פורצלן נוזלי ומחטי אורן 2008 שרוף ל1200 מעלות צלז.
פורצלן נוזלי ונייר שרוף ל1200 מעלות צלז.
יש לך תובנות מרתקות, מירי, ויכולת התמודדות והשלמה עם תהליכים בלתי נמנעים. הלואי עלי.
רות
רות תודה על תגובתך. אנשים כבר התעייפו מלהגיב לפרקיי. או שלא קוראים, או שלא מסכימים ולא נהנים , או סתם עייפות קיץ . קוראים יש הרבה כי יש קישור בפייסבוק, אבל כאמור אולי לא קוראים, כמו הסיני שעושה לי לייק קבוע.
דוקא את רות היא אחת המשוררות שנתנה לי רוח גבית לבטא את הגיל במלים. ביצירות מסתבר בדיעבד שכבר מזמן אני נותנת לזה ביטוי. הגיל. תמיד מפליא אותי כפל המשמעויות של מלים בעברית. רות את ושכמותך , אתם המורים שלי, אל תצטנעי לשוא. בידידות. מירי
דברייך מעלים דמעות בעיני מירי יקרה.
כן, המסע הזה רב השנים בעינים פקוחות לראות ולחוות את השינויים.
מרתקת דרכך מירי, מרתקת מאוד.
והעבודות מופלאות.
תודה סמדרי נפש יקרה
רק שתדעי, אני עוקב בעניין ובאהבה אחר סיפור חייך, המעוצב בכבשן החיים. ואת עבודותייך אני אוהב. כבר סיפרתי לך שפעמונייך נמצאים בכניסה לביתי.
תודה גיורא, הזעקתי אותך מעמדת הקורא לעמדת המגיב. פשוט תהיתי אם לא הגזמתי בכתיבה. אתה מעודד אותי וכולכם כאן. לא אל תרגישו נסחטים להגיב, הייתי צריכה מעט פידבק . וקיבלתי. הספינה ממשיכה לנוע. עוד מעט פרקים ואחר כך לביצוע.
מרגש עד דמעות הפיוט הבשל הזה במילים ובעבודות אני מוקסמת
תודה
חנהלה שוב תודה על התרגשותך. פידבק חשוב לי מאוד
כבר הייתי וקראתי – ועוד לא שבעתי, לא דַי לי. אשוב.
תודה, מירי, על הנתינה שלך.
הי רבקה הפתעת אותי במילותייך. שמחה שטוב לך גם עם שלי.
אז הנה אני שוב כאן, עם שלך.
אַל תופתעי, מירי.
:))
להת'
הוא אשר אמרתי מנסים להבין את הלא מובן . תודה אישה יקרה
העיסוק בשינוי הצורה שלנו מביא איתו יופי של הטבע. כל מולקולה שנרקבת נראית לי כתהליך. האמונה שלי בנצחיות הנשמה היא זו שבעלת משמעות בשבילי, וגם נחמה גדולה.
העבודות שלך מדהימות ביופיין ומעוררות את היופי גם למה שנחשב "לאוי וואי" רק שלא נגיע לשם…:)