הבלוג של מירי אמנית חומר וכותבת
חלק א' של פרק 14
כל אביב מזה שנתיים אני מנציחה את החרקים שמסיימים את גלגולם בסטודיו שלי.
חשבתי פעם שזו נקמת החרקים לבוא למות דווקא אצלי .
אחר כך חשבתי שהם הפסיקו כי לא רצו כזה פרסום וכזו הנצחה .
אחר כך חזר האביב וחזרו המתים הקטנים וחזר הצורך לשמר את זכרם .
שיידעו שהיינו פה.
2007- 2013 ועד בכלל כ500 חרקים .
אני מקפידה לשמר רק את המתים. לא שומרת ג'וקים וייסלח לי על הגזענות. דגדוד המגע של הג'וקים בלילות קיץ שבהם הם הופכים למעופפים הזכיר לי בבעתה מגע לא רצוי של אבא בערב אחד שבו התעוררתי פתאום, לא לפני שחלמתי חלום נעים לצערי. כמה אשמה כמה סלידה. למזלי אני היום פחות מפחדת, אבל רוצחת בסיכול ממוקד ובלי אשמה. כל אחד צריך סטייה. מהממת אותם קודם עם דיאודורנט ריחני של שרותים.
נחזור למתים הקטנים של הסטודיו. מתים בלבד. חיים משוחררים בכוונה רבה החוצה לגינה. אני מניחה לוחית פורצלן מעליהם, שורפת בתנור ואחר כך צובעת בצבע קרמי שחור את ההטבעה של מה שהיו.
מספר רב של חרקים איננו מתועד רשום וממויין. כנראה שההשתנות האבולוציונית שלהם משיגה את מהירות התעוד המדעי.
מידי פעם אני מוצאת חרקים שמסיימים את חייהם בכלי פורצלן חלקלק שאני מנחשת שלא הצליחו להחלץ ממנו.
אשמה וצער רבים חוויתי בבוקר אחד כשמצאתי את שרידי השממית ושני ילדיה, שעוכלו בידי הנמלים עד לשלד בתחתית קערה גדולה שלא פקדתי אותה זמן רב. אמא שני תינוקות ואפילו שרידי ביצים. לא נותר לי אלא להנציח אותם בצער רב. האם זה מנת חלקו של הבורא כשהוא מתבונן בנו? צער רב ומילוי תפקיד שנטל על עצמו? הוא צריך להיות עטור שיבה לבנה לגמרי וקמטים רבים.
השממיות מחבבות את הסטודיו שלי, יש להן קול עדין כשהן משוחחות.
חלק ב של פרק 14
בגינה המופלאה שלנו, שאבישי מטפח מזה 35 שנה כל שישי שבת ולאחרונה מאז יצא לפנסיה כל יום, זו שהתמזל מזלנו ביחד עם שכנינו להיות בעלים שלה, מכיון שעמד בה פעם עמוד חשמל שהוסר, שטח שאבישי טיפח, אחרי שאני עמדתי יום אחד ושרפתי את הקוצים, בזה אני טובה…, בגינה זו מצויים קינים רבים שהציפורים שבות אליהן או לא. אנחנו לא נוגעים . אבל אחרי סערה איומה מצאנו שלושה קינים שעפו. ואלה הועברו למחלקה לשימור זכרונם של הבתים הקטנים. בסטודיו שלי. טבילה בחומר פורצלני נוזלי, ייבוש ושריפה.
אם תשאלו למה קנים נטושים כל כך חשובים? ראשית הם יפיפיים, מלאכת אמנות ואומנות של הטבע. שנית, למי שעוקב אחרי עד כה, קנים נטושים זו אני מראשית קיומי ועד היום. טוב לא עד היום שכן הבטחתי שהשלמתי עם עזיבת הגוזלים ואני נהנית מפריחת קיניהם שלהם וגם הקן המתוחזק שלנו. אבל להזכיר את הזכרון, לרשום שהיה פעם רגש כזה של נטישה, להנציח את מה שלא יפה להגיד, לרשום את רישומיי באמנות שלי עם הדגשים אישיים שלי. זה מותר. אוטונומיה של האמן. תבורך.
ואחרי שהונצחה הריקות נוצר אפרוח בגודל הקן כולו שמתחיל לבקוע ואני מקווה שמבשר אופטימיות, למרות שברור שיצטרך הן לבקוע את ביצתו העבה ואת את כבלי הקן. אני מתחילה לחשוב שהכבלים היו שלי. נלכדתי בקן לשנים רבות מתוך תתשוקה רבה להשלמת החסר באהבה. הקן סיפק זמן מה תאווה זו ואחר כך נעזב כדרך הטבע. את החור נאלצתי להשלים ולרפא בעצמי. וטוב שכך. הכל בסדר ילדים. באמת.
2009
מירי שלום!
גלגולי החיים של החרקים בסטודיו שלך, הופכים בידייך לצל-ציור, חותמת זיכרון לחיי החומר ומותו וגם לתו, אות, תא ועצב במוח היוצר ובחומר הזוכר.
נוגעות ללב השממיות, על בדידותן החשופה על האבן והעצב הכואב, החותך והנסתר של הרגע המפריד בין החיים והמוות.
תודה.
תודה רוחה יקרה שאת פתוחה כל כך לרגש .
הוספתי עוד פרק, ששייך לדעתי.
רוחה שפירא תארה היטב את התרשמותי. תודה על החווייה
עפרה
תודה עפרה
מירי, כתבת כל כך יפה ומרגש. אני מזדהה לגמרי עם מבצעי ההנצחה שלך, עם העיסוק בשימור הזיכרון ועם העשייה מהחומרים האלה.
יופי של שורות מצאתי בטקסט שלך שאני מאמצת בחיוך.
עבודות יפהפיות.
תודה לוסי יקרה על מילותייך החמות והלב הפתוח.
איזה פרק רגיש על גבול השירה ממש , מירי, יקירתי:
השממיות אוהבת את הסטודיו שלי ,יש להם קול עדין כשהן משוחחות
כמה עדינה הקשבתך לעולם החי ,המעופף והזוחל השממיות והחרקים והצפורים(גם אני לא אוהבת ג'וקים איכס)
יפות עבודותיך בהן את מזכה אותם לחיי נצח
אוהבת את תחרת הקינים ,ואיך לא תשרנה בהן ציפורים ואיך לא תבואנה אליך
מקסים את כותבת
מיוחד ונוגע בלב הלב ,מיריתי
חנה חמודה ויקרה . נהניתי לקרוא אותך משוררת על מה שכתבתי. תודה