הבלוג של מירי
  • מירי פליישר

    אמנית חומר ופורצלן  וכותבת 5 תערוכות יחיד והרבה אחרות קבוצתיות .   אמא לשלושה צעירים גדולים ,  אשה לבעל,  מורה לתלמידים ,  סבתא לנכדים :)  מאמרים  ב"מארב"  וב"ערב רב" מגזינים מקוונים על אמנות וחברה. מאמרים על  אמנות ואמנות הקרמיקה.   דימויים שהתפרסמו בכמה מגזינים לשירה "נתיבים" לאחרונה בלוג עבודות  מעודכן     http://mirifleisher.blogspot.com /  טלפון להתקשרות:  03-5494799 כתובת אי מייל:     mirifleisher@bezeqint.net בית: רחוב יהושוע טהון 8, רמת השרון 47268 ;;;;;;

דיאטת אהבה

 

 

 

 

נותרתי פה מאחור עם חמישה חתולים. כל הילדים  עזבו את הבית . והשאירו את חתוליהם אצלינו. אבישי דווקא מאוד אוהב חתולים ואף הציע  ברגעי החלטה קשים:"זה בסדר תביאו אותה/ם אלינו"
ואני ?
אני גדלתי עם כלבים , יש לי אפילו לצערי משהו כלבי באישיות,מקבלת אוטוריטה מהר מידי, כמו ההצעה הזו – תביאו, את החתולים אלינו. לא התמרדתי , קצת התמרמרתי וגם  תארתי לכולם תמונת חורף קשה כשקר לכולם וכולם בסלון ואנחנו ,השארים ,מנסים למצוא כורסא פנוייה, לא אחרי כמה התקוטטויות של הפרוותיים על מקום.
הסכמתי. השלמתי וגם פתאום ,אתמול ,הבנתי עד כמה המקום שלי חשוב.
מטבע בריאתי אינני יכולה לעבור לסדר היום כשאני רואה סבל,גם כשהוא לא שם. אז חמישה חתולים צריכים אהבה !  היצורים של הבית רואים באישה הזו שמתעסקת בכל מיני דברים במטבח את האמא הראשית .  
ואני? 
אני עוד לא מעכלת עם  כל 60  שנותיי שאני האמא פה.בשביל החתולים גם. 
רציתי לספר שוב פעם על מימי  החתולה הצעירה שעברה אלינו ,כי הוריה נאלצו ובכך אין שום ספק ,לנסוע בלעדיה ,לארץ רחוקה.
חתולה שחורה יפה ועדינת נפש שכשיש לה משהו לומר וזה לא ביללות כמעט , היללות ממנה והלאה,היא מטה את ראשה בהבעה ברורה של ילדה שיש לה מה לומר אבל בטוחה שלא יקשיבו.   יש לה אחות . שתיהן נחתו יחד כאן - באני , שנולדה פה פעם בחצר ומרגע שחזרה כחתולה גדולה, השתלטה על הסצנה עם פליקים לפה ולשם ,בטוחה שהעולם הוא שלה ועבורה  
ומימי, העדינה, שממש לא מתקוטטת עם אף אחד. בודקת כמה אפשר לוותר בלי למות. מוותרת על ריבים, מוותרת על מקום, אוכלת אחרונה וכמעט מוותרת על אהבה.
ש. היקר אימץ את מימי בגבולות שמעבר לחדרו, באני השתלטה על המיטה שלנו, פליס הזקנה שומרת על מטר מרובע סביבי ולכן מתגוררת בחדר המחשב על הקופסאות שנותרו פה מהנסיעה הגדולה של הציפורים, (למי שעוקב אחר הבלוג האוטוביוגרפי שלי), בובה היפה הגדולה השמנה והרעה, באה, נדחפת,אוכלת והולכת לאיזה צריף ישן של השכנים,  שולה הבכיינית שכל הזמן מיללת   ואין לדעת מתי היא סתם מביעה דעתה, רעבה, מחפשת מקום להושיב את עצמה או…ליטופים , אותם קשה לה לקבל ,כתוצאה מפגיעות נפשית מיום היוולדה -נטישת אם מניקה ושוב עומס חתולים לטיפול, שמנע ממני לתת לה את מה שמימי מקבלת היום בעוד מועד ,בטרם
מימי ,מתחככת ברגליים ומתחככת ומתחככת.אני לא מעיזה להרים אותה  ,מה שכל בר דעת עושה ,כולל הילד בן השנתיים של השכנים ,כי היא מורידה עלי משום מה כפות עדינות (ללא ציפורניים אמנם) אם אני לא מבינה אותה.
ואני?
אני עם רגשי האשמה האיומים שמלווים אותי מטבע בריאתי מרגישה איום עם הטפיחות העדינות האלה. מחכה בסבלנות שתזוז מסיבוביה ליד הרגליים וכשהיא רגע זזה,רצה ושמה לה אוכל, ובורחת. 
כך יצא  שהבחורה אכלה לאחרונה  כחמש פעמים  ביום אם לא יותר .
בשיחה שהיתה לי עם ש. היקר הוא אמר לי:
"אמא אל תתני לה אוכל או לפחות לא כל כך הרבה . זה לא טוב לה היא לא יודעת , היא משמינה, ולא מבינה למה התנועה כבדה לה" 
אני המשכתי את התובנה המופלאה שלו עם תובנה משלי :
 "יש לי תפקיד חשוב פה ,נראית לכולם כאם הבית וכשאני נותנת אוכל במקום אהבה, אני חורצת את גורלה" האסימון נפל.
מאז כל פעם שאנחנו נפגשות, טוב יש לה גינה ענקית להסתובב בה , ושאר בני הבית והשכנים כולם מלטפים אותה, אני מדברת אליה בחביבות, מתיישבת  על הכורסא לרגע ,במקום לרוץ לתת אוכל וקוראת לה לליטופים. עוד לא מעיזה להרים אותה,חוששת מתגובה עדינה של חוסר רצון שקורעת לי את הלב – האשם תמיד שלי, אבל דיבורים חיבוביים,ליטופי גב ומצח-זה שבין שתי האזניים,בכיף  .
הורדתי את כמות ההאכלה ותוך יומיים- הבוקר, כשהיא התייצבה על חלון ההאכלה שלה ואחרי ששוב דיברתי איתה באהבה,בלי להעיז ללטף שם, כי כבר חוויתי את הנזיפה הרכה שם על החלון לא פעם , ואחרי ששמתי לה קמצוץ , ממש מעט ,אוכל ,  ירדה לה לפתע  השחורה והנאווה שמשקלה כבר לא מועט
מהחלון , לא אכלה  את הקמצוץ אפילו ,והתחילה ללכת לכיוון הדלת.  פתחתי לה את הדלת , תוך כדי פיזום מילות עידוד וכשהיא ירדה באיטיות  אלגנטית במדרגות ,אף ברכתי אותה ליום טוב ומעניין במנגינה רכה – כמותה.
היא כבר עברה כמה משברי האכלה – שלי- בלי לאכול. 
ותינצל מימי הקטנה מהרעה החולה .

ואני?
בקרוב אצלי.

על מימי בפוסט אחר
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=436&blogID=36
על חדר החבילות בפוסט אחר  
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=391&blogID=36

מוקדש  לש.פ. החכם  שלימדני הילכות אחריות חתולית  באהבה


המימי
 

 

 

 

17 תגובות

  1. רונית בר-לביא

    כמה אהבה יש בפוסט הזה.

    וכמה שאת מוכנה ללמוד, ועוד דרך
    יצורים כחתולים !

    הקטע הזה מעביר הרבה, ועוד לי,
    שאני לא מתקרבת לחתולים.

    • מירי פליישר

      תודה רונית יקרה
      כמי שגדלה עם כלבים במשפחה – לא רק
      הייתי נובחת פעם על חתולים או לפחות שונאת אותם על …כל מיני השמצות שהשמיצו אותם. בסך הכל הם…כל כך אנשים.

  2. אוי מירי, הפשרת עם הפוסט הזה שלך את ליבי שהתאבן ונקרע ודאב השבוע מרוב המון צרות משפחתיות. תודה!!!

    ובמימי היפיפיה, שנראית כמו נסיכה מצרית, אני מאוהבת כבר מהפוסט ההוא.

    • מירי פליישר

      ואת עם סיפורי החתולים שלך הרחבת עבורי את הצוהר לעולם הזה.
      שלא יהיה לך עצוב וקשה מידי !

      • גם אני מעדיפה כלבים אבל לאט לאט גיליתי שחתולים הם לא רק פולניות עם פרוות מינק אלא יש כל מיני, ממש כמו אצלנו.
        מה שבאמת מדהים – כמו שכתבת- זה איך הם מאמצים לעצמם רהיט והוא שלהם לגמרי. את ישנה פה? רוצה לשבת? זבש"ך. בלי טיפה של התנצלות.
        לנו הנשים יש מה ללמוד מהם.
        וחברתך החתולה – לתחרות מלכת היופי. איזו יפהפייה!

  3. זה נשמע לי כל כך מוכר….גם אני עברתי כזו חוייה עם חתולה בשם ג"ינג"ית, כשהייתי אצל חברים. החתולה קפצה על המיטה שעליה ישנתי, והתמקדה צמודה לגופי. קצת חששתי אך בסוף ישנתי עם החתולה החמודה, ובשעה שש בבוקר היא טפחה עלי עם רגלה האצילה כדי שאשחק איתה. מאז אני קצת פחות פוחדת מחתולים.
    נהנתי לקרוא את הפוסט, מלא אהבה, קצבית שפה זורמת ויפה. תודה מירי היקרה.

    • מירי פליישר

      תודה מיכלי ויעלי

      • מימי, שגדלה רק עם המכות שקבלה מבאני, והיתה צריכה להכיר את חזי, החתול המופתי שהציע חברות ולא מארבים, כדי לגלות שיש חתולים שלא מקנאים באחים הקטנים,
        ובאני, שמסוגלת להביע במבט כמה שהיא אוהבת,
        בובות יפות שלי. אני כל כך מתגעגעת. חולמת בלילות שאתן באות לישון ליד הראש כמו כובע פרווה חמים.

        • מירי פליישר

          הן בטח גם חולמות עלייך. אנחנו רק מהדורה שנייה.

          • כמה נעים לקרוא,
            על אהבה
            עליך
            על חתולים
            ועל אמא!
            באהבה ענקית

          • מירי פליישר

            מי אני?

          • בטח שאת!!!

            < אגב יש לי בעיה להכניס תגובה ראשית משום מה, אני מצליחה להגיב רק לתגובה קיימת- נתקלת בבעיה כזו?>

          • מירי פליישר

            לא עותי
            אבל זה בטח בגלל המתכנת , אוהבים לנזוף בו פה
            תיכנסי דרך הבלוג במועדפים כמו כולם שלא מקבלים הודעה שהעליתי פוסט. רגיל פרימיטיבי.
            תודה יקירה הבנתי את הקטע של האמא
            "הם" מלמדים אותנו שאנחנו כאלה
            חתולים כילדים.ואנחנו? לא ידענו.

  4. וידויה (האחרון) של הגולדי, עכשיו אצלה בבלוג – המסכה יורדת – אל תחמיצו!

השאר תגובה ל יעל ישראל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למירי פליישר