בננות - בלוגים / מירי פליישר / דמעות של אחרים(10)
הבלוג של מירי
  • מירי פליישר

    אמנית חומר ופורצלן  וכותבת 5 תערוכות יחיד והרבה אחרות קבוצתיות .   אמא לשלושה צעירים גדולים ,  אשה לבעל,  מורה לתלמידים ,  סבתא לנכדים :)  מאמרים  ב"מארב"  וב"ערב רב" מגזינים מקוונים על אמנות וחברה. מאמרים על  אמנות ואמנות הקרמיקה.   דימויים שהתפרסמו בכמה מגזינים לשירה "נתיבים" לאחרונה בלוג עבודות  מעודכן     http://mirifleisher.blogspot.com /  טלפון להתקשרות:  03-5494799 כתובת אי מייל:     mirifleisher@bezeqint.net בית: רחוב יהושוע טהון 8, רמת השרון 47268 ;;;;;;

דמעות של אחרים(10)

 

שרפתי  בטעות בלוק  בשריפה גבוהה (1200 מעלות צלזיוס, במקום 1050). כמו בכל מקרי הטעות, דבר ראשון נרתעתי. נוזל מידיי, צבע לא משגע, כמה שליטה יכולה להיות לי?  תרצה שאלה אותי: הפלסטינים בוכים? וכמו תמיד כשהיא מנדבת מבט, אני תופסת אותו בשתי ידיי. בנאלי ככל שזה נשמע. כן.
השילוב של שברי כלים פלסטיניים ופורצלן בתוך בלוק חומר מאחד ושריפה הכל יחד ל1200, מעלות עשה את שלו. 
משולה וולק, מומחית החומרים הקראמיים למדתי, שהחומר המצוי בנגב   ובשאר חלקי הארץ, הנקרא חוואר, הוא חומר לא טוב. נמס בטמפרטורה מסויימת עד כדי רתיחה. חומר שמשמש את הפלסטינים שאינם שורפים גבוה את  כליהם. ואראה כי טוב. חומר גרוע. לפחות יש לו שם-חוואר. יש בו כנראה עודף גיר. אחלה בשבילי. חומר שמצוי בכל חלקי הארץ ומעבר לגבול שהארץ איננה מכירה בו, אמא אדמה זוכרים? מצויין.
נסיון קודם שנראה לי בזמנו כושל, היה לאסוף את עפר הארץ האדמדם באזור קיסריה ושברי חרס שהים פלט משויפים בידי המים לאבנים כביכול. גם שם שריפה מעט גבוהה המיסה הכל וביעבעה. טענתי אז במאמר במגזין האינטרנטי "מארב" בסביבות 2005, שעקבות החומר הפלסטיני נמצאים בקרקע בקיסריה ואנחנו רק נאחזים בשולי גלימתה של רומי,  ומוחקים חלק מההיסטוריה,  החלק הפלסטיני. 
בתחילת קיום המדינה מכורח הנסיבות והצורך להתחזק ולהאחז ואף לשקר לעצמינו לצורכי שרידה, ניחא, אבל היום?

משלב זה , של ההכרה באיכות הטעות, 2009 בערך, אחרי הצבת החלון הראשון בחיפה, החלו נסיונות מרגשים בשילוב בין חומר שמתמוסס ורותח לבין הפורצלן שנותר קשיח כי טמפ השריפה שלו גבוהה הרבה יותר, במיוחד השברים התעשייתיים מחו"ל.
התוצאות אכן בנאליות במקצת. השברים הארצישראליים-פלסטיניים בוכים, שברי הפורצלן יציבים ונאחזים, אבל בכל מקום בו נעצתי אותם הם שימשו להכלה ועצירה של הנזילה הבוכייה, חוץ ממקומות שהנזילה היתה מאוזנת , שטוחה ושם סחף החומר המבעבע סחף את שברי הפורצלן …  שוב אני מנסה להעביר את מה שאני מאמינה בו באמצעים ויזואליים, וכאן בטקסטים האלה גם במלים , אבל לא לפני היצירות אלא אחריהן. 
לביאנלה השישית לקרמיקה  במוזיאון ארץ ישראל 2006, פיתחתי את הרעיון לכלל כד שלם שנמס במסגרת חומר עמיד ומותיר חלל. כאן כבר קשה היה באמת לא לקרוא את התוצאה. העזתי וקראתי לזה נכבה.
ישאלו השואלים למה את נותנת כזה פתחון פה לסבל הפלסטיני ומה עם עניי עירך? ואני עונה. אנחנו היהודים למודי סבל הדורות, מצווים על החמלה והאמפטיה לעמים אחרים. איננו יכולים ולא רוצים לעזוב את האדמה הזו ששבנו אליה ודבקנו בה ב100 השנים האחרונות, מחוסר ברירה ומשנאת היהודים בעולם. אבל איננו מחוייבים לשאת את שם הכוחניות וההתעלמות, בגאון של טפשים. כבוד, התחשבות ועמידה על זכויות כל אדם. ואולי צודקת דורית אברמוביץ' ידידתי שטוענת: סדנא דערעא חד הא. מי שאיננו מוחל על כבודן של נשים, ומיעוטים באשר הם, כולל זקנים ועניים, בוגד באנושות. איני רוצה להישמע קיצונית. אני חסידה של חמלה וסליחה, אבל קשה לא ליצור השוואה בין כל ההתעלמויות למיניהן של המדינה, מנהיגיה ובוחריהם. 

2006

2010 צילום של ליאוניד פדרול  באדיבות מוזיאון ארץ ישראל

2012 יפו , עבודה שהשתתפה בתערוכה באצירת אילת זוהר, שביר שברירי ובוקרה חריפות על ידי סמדר שפי על האמירה הקולוניאליסטית הנדושה שלה. אני אוהבת אותה. השברים של הפורצלן למי שמתבונן מנסים לאסוף את הדמעות של השברים של הכדים הפלסטיניים, מנסים להכיל. אולי זה ההפך מקולוניאליזם ? אולי נדוש אבל עדיין בונים ביפו ליהודים בלבד… העבודה נרכשה לאוסף ממשלתי.

2012 השתתף בתערוכה שאצרה אילת זוהר "שביר שברירי בבית בנימיני וכונתה על ידי גליה יהב : מגדל בבל של שתי שפות. אהבתי את ההגדרה

 

10 תגובות

  1. מדהים במלוא מובן המילה

    עפרה

  2. רות בלומרט

    אין כמוך, מירי.

  3. סמדר לומניץ

    האם הם בוכים? אין מילים לשאלה הזו. העבודות מרתקות ומרגשות כך גם החומרים הפיזיים והנפשיים. אמנית ואדם נפלאה שאת!

    • מירי פליישר

      תודה על ביקורך סמדר. אני יודעת שנדרש מאמץ להינתק מהתערוכה שלך ומודה לך במיוחד על הביקור ודברייך. תמהמני למה התכוונת בשאלתך….

      • מירי פליישר

        תמהה אני

        • ריקי דסקל

          מעריצה את עבודת הכפיים שלך מירי.
          אני נשארת עם השברים והנסיון הנואל לאחות אותם וכן עם חול שמתמוסס
          אפילו אני יודעת שיש אפשרות כזאת, ראיתי זאת אצל אומני זכוכית זה מלהיב אותי המעבר מחומר לחומר .

          ושאלת תם : איך הגיעה סמדר שפי לדבר על קולוניאליזם האם היא קראה זאת בדף הסבר שלך לעבודה ?

          • מירי פליישר

            תודה ריקי
            סמדר שפי ביקרה בתערוכה-שביר שברירי בבית בנימיני וכתבה ביקורת. קראה את שם העבודה-יפו וכל השאר בא ממנה.
            זכותה. אבל גם זכותי. יבורך האענטרנט

          • רוחה שפירא

            החומר מדבר את עצמו בדרכו – דרכך, מירי.
            כמה נכון לתעד אותו בשמות ובמילים שאת מספרת על עבודתך, כך את נותנת קול, הד אור וצל לדברים.
            תולדות הרגש, הרצון, הכאב, החמלה, התקווה והאהבה, תנועת כל המילים המופשטות האלו, נוגעת, פורצת ומכילה את הכלים השבורים שלך.
            אוהבת את הכד הפעור, הנשפך, הבוכה ומתקין לנו פתח לחלל הפנוי של אור וצמיחה חדשה.
            תודה.

          • מירי פליישר

            תודה רוחה כמה את מיטיבה להבין את כוונתי. תמיד רציתי שהעבודות שלי וקרמיקה בכלל ייראו על ידי עולם האמנות,כי קרמיקה בהיותה גם שימושית נכנסה למגרת האמנות הנמוכה,מלאכת כפיים במובן המעמדי . עוד על זה בהמשך. שבוע טוב לך רוחה יקרה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למירי פליישר