בננות - בלוגים / / Deady אבא ילדה
הבלוג של מירי
  • מירי פליישר

    אמנית חומר ופורצלן  וכותבת. 5 תערוכות יחיד והרבה אחרות קבוצתיות. אמא לשלושה צעירים גדולים, אשה לבעל, מורה לתלמידים, סבתא לנכדים :) מאמרים  ב"מארב"  וב"ערב רב" מגזינים מקוונים על אמנות וחברה. מאמרים על אמנות ואמנות הקרמיקה. דימויים שהתפרסמו בכמה מגזינים לשירה "נתיבים" לאחרונה בלוג עבודות  מעודכן     http://mirifleisher.blogspot.com /  טלפון להתקשרות:  03-5494799 כתובת אי מייל:   בית: רחוב יהושוע טהון 8, רמת השרון 47268

Deady אבא ילדה

 

 

 

 

 

 
עבודה זו נוצרה בשלהי הכנת מיצב בשם: "Deady  אבא ילדה". התערוכה הוצגה בגלריה בשואבה ב2005 ואצרה אותה תרצה ילון קולטון שהיא בשבילי האוצרת המועדפת ביותר כשמדובר בהצגת אמנות שיש בה קרמיקה עכשווית.
יצירות נוספות לנושא ובכלל זה  צורת עצוב המיצב כולו מוצגים ברובם  באתר שלי כאן 
למען האמת היו בו במיצב עבודות גם מחומרים אחרים ,כמו שיער והדפסי עיבוד מחשב-תציצו שם באתר ב2005 וחבל חבל שאינני יכולה להעלות הכל , לספר הכל כאן.
אני פשוט יודעת שהסבלנות לכך מוגבלת., גם אצלי.
אני רוצה   להתייחס רק  לעבודה זו שעם הזמן ילדה גם את הפסלון הקטן שלעיל.
החומרים הם פורצלן וגלזורה – ציפוי זכוכיתי שנסדק להפליא בטכניקה אגרסיבית של הוצאת העבודה מהתנור כשהוא חם חם לוהט-800 מעלות צלזיוס. 
הטכניקה נקראת "רקו" והיא יפנית במקור.
מה שמיוחד בנוסף לטכניקה היא העובדה שלפסל עצמו יש טיפות גלזורה שנזלו והתקשו בשריפה והוא עומד עליהן. מה שמגביר את התחושה של הריחוף והניתוק שלו מן האדמה.קראתי לו "הנזיר".
וזה מרחיק את הפסל מדמותו האמיתית של אבי. נזיר הוא לא היה. המאהבת שלו עדיין חיה.
 
כמו שודאי שמתם לב השם  deady  מכיל בתוכו גם את המת וגם את האב בכינוי מחבב.

הויז"ואל  קפץ לראשי בלווייתו של אבי-איך לא -כשהוא ארוז בתכריכיו,ידיו שלובות על חזהו ואין לו פנים.

למרות האין-פנים היתה לי פתאום הרגשה של ילדה קטנה שמחכה שאבא עוד מעט יקום.
רגליו הגדולות, רגלי אצן מצטיין בימים אחרים וגופו הארוך והמלא , שעדיין לא הספיק להתכווץ ולהעלם , שכן נפטר בחטף נתנו לי את ההרגשה הזו.  ולא לא קיויתי לכך. פחדתי. יחסי עימו היו מורכבים ובילדותי קשים ביותר

 .

הוא היה ייקה שידו קלה עם המכות, ייצרי מאוד וריקני ביותר מבחינה רוחנית. 
ייקה תאמרו. כן היו גם ייקים פרחים.שלא באשמתו. לא הספיק להתבגר,ובהיותו ספורטאי מצטיין נחלץ עם מלגה לשבדיה מגרמניה מולדתו הבוגדנית.
תאמרו ילד בן 14  עדיין יכול לקלוט משהו מהעולם הרוחני בגרמניה התרבותית כל כך. כן מעט מאוד.ספורטאי במובן הדל של הרוחניות.ולא שהוא לא שאף עבורי שאהיה אדם משכיל. את השילומים מגרמניה עבור לימודים שנגזלו ממנו השקיע בתשלומים לבית הספר הריאלי עבורי. ונחשו מה?שנאתי  את בית הספר הנוקשה  והסנובי הזה. כפויית טובה שכמותי.
אני הייתי ילדה חולמנית ועצובה שכל צער העולם על כתפיה ושלא מצאה את מקומה בבית הלא אמפאטי שלה. ימי ההאשמות חלפו וכשם שאני רואה את התפתחותו  הרוחנית המעוכבת של אבי שלא באשמתו,
אני גם יכולה להכיל את זיכרונה של אימי כאשה חלשה. כמי שלא קיבלה אהבה מספקת בילדותה מאם מבוגרת וחולת שחפת. רק מעט מאביה שהיה קשיש כבר עם לידתה.

עליה בפוסט הבא.

אז מה שרציתי בעצם לספר פה זהו סוד שרק מעטים פיצחו אותו בתערוכה ההיא.
המיצב היה כביכול על אבא אבל לא היו שם הרבה יחסים-כמו שזיהה קובי רבר ז"ל ושביטא זאת במילים-"ואני ציפיתי…"כן לא ביטאתי מי יודע מה יחסים, ביטאתי משהו מן הצורך-רחמנא ליצלן-לסתום את הגולל על פניו של אבי, לכסותו  בכיסוי נאה יש לומר, הוא אהב בגדים יפים. 
על הקיר היה עיבוד מחשב של ילדה קטנה בוכה  שהלכה ונעלמה עם כל הדפס חדש. פה אולי היה יחס כלשהו-ילדה בוכה של אז, אולי בוכה עכשיו על אביה שהלך ממנה ואולי בוכה כי אבא היכה  אותה מפני  שלא היתה ממושמעת מספיק-כי עכשיו מצלמים…
המיצב כולו בעצם נועד לבטא את התחושה האילמת שלי,ואולי לתת לה מילים. 
האילמות שעדיין מלווה אותי.
הדמות הקטנה שיצרתי מאוחר יותר, באמת כל כך יותר קטנה, ראשה מושפל אבל, גם היא חסרת פנים, שותקת.

אני עדיין מחפשת את האבל עליו ,עדיין מחפשת את המילים ,אולי נגזר עלי להמשיך לנוע בלימבוס של האין מילים,כי הרי מה יש להאשים אדם על מעשיו,הוא הרי לא ממש אדון להם.
ואני המרדנית הקטנה שהבכי היה נישקה העיקרי,גדלתי ונלחמתי על דרכי הייחודית עם אנרגיות לא מעטות,פה אני רואה קצת את השפעתו,שהרי היה איש נמרץ ושאפתן שמרוב שאפתנות ללא כיסוי נפשי הולם,נשאר במעגל מצומצם ביותר.
אז כן גדלתי ונלחמתי על משפחה משלי  ונלחמתי גם על מקומי בשדה האמנות בדרך משלי לחלוטין  די בעייתית מחד ורעננה מאידך-קרמיקה וחומרים אחרים.
ובאמנות כמו באמנות בדרך של האין-מילים בעצם העליתי לו פה פוסט  כמעט ראשון.
 מוזר.

ספר שאני קוראת עכשיו שהוא על יחסי בן אב ,אולי ימלא אותי במילותיו . 
הספר הוא :"היונה שעל הגג" ובו  מכתב  של פרנץ קפקא לאביו . בהוצאת "עם עובד"
אז לא יצאתם מפה מנוחמים . ואולי כן?

 

 

האתר כבר לא קיים. כל סדרת המומיות עלומות הפנים מוצגת בבלוגפוסט שלי כאן
http://mirifleisher.blogspot.com/2008/09/deady.html 

 

 

 

 

35 תגובות

  1. רשימה מדהימה!

    • הלואי וידעתי איזו מיכל את
      אבל באינטרנט אסור לבקש יותר מידי
      גם כך תגובתך ריגשה אותי מאוד
      קצת חששתי
      הדברים אינם קלים
      למרותשכמו שכתבתי
      החיים שלי יפים כיום
      ותודה לאלים ולבני אדם מ ס ו י י מ י ם

      • אני מיכל זילברברג מכפר סבא. אמנית זכוכית ש"מציצה לך" מדי פעם בפורום הקרמיקה וקוראת בשקיקה את רשימותייך ב"מארב".
        אהבתי את העבודה והסיפור שמאחוריה.
        תבורכי.

        • יותר מזה לא יכולתי לצפות גם שם, גם עיסוק בחומר שאני מתה עליו וגם מעריכה את יצירתי.שולחת לך תודה מחודשת

          • דברים משותפים…
            אלימות
            המוצא מהארץ ההיא אצלי זו אמי שמשם וגם היא האלימה…
            הבדלים….
            יש גם.

          • תודה דוט
            זכרונות כאובים אם כי ראי זה פלא לא נשברנו.
            אם מתחשק לך תעלי פה קישור לבלוג שלך

  2. מירי יקרה
    עכשו אני מבינה מנין נובעת רגישותך המיוחדת המבורכת. כל כך מרגש מה שכתבת, והעבודה חזקה ביותר ומשאירה רושם פשוט מרטיט.
    אין ספק שאביך הנחיל לך יכולות מדהימות. בתקופות ההן של המכות, זה היה מקובל להרביץ לילד על כל פיפס. אבל הנשמה הגדולה של הילדה שבך הלכה למחוזות המבורכים אולי בעזרת התנופה של ידיו. זה נשמע נורא להגיד את זה, אבל אולי זו הנחמה .

    • אמירה יקרה
      רק את עם הנפש היצירתית שלך את יכולה לראות מעבר לדברים
      כמו בשירייך רבי הפנים.
      תודה על דברייך הם בהחלט מאירים את החיים באור אחר-אור של אהבה . מה שמעבר למכות ההן.אכן מכותיו היו עדיפות על אדישותה של אימי.
      אבל
      אני שמחה שימי המכות חלפו לילדים של היום בסביבה שלנו.לא שאנחנו יודעים מה נעשה בחדרי חדרים.

    • מיכה שמחון

      הי מירי היקרה
      כן אנחנו שכנים, אני הצלם המתולתל, אכן. מאד נהניתי לקרוא את רשימתך שיש בה התמודדות עם העבר באופן שאמנים יכולים ועם החומר באופן שרק את מסוגלת. אוהב את עבודותיך לעומקן. תמיד מחדש מרגשות אותי. ואת מקסימה ושובה אותי מחדש עם כל היכרות.

      • עכשיו אני מחכה לצילומים שלך למרות שגם מה שאתה כותב מקסים. כמוך.
        דש לסיגלית . לא יכולתי לייחל לשכן טוב ממך

  3. מרגש ביותר.
    גם העבודה מדהימה.

  4. מירי,
    לקחת אותי למחוזות שאיני מכירה, יחד עם זה אני חשה בכאב העמוק, בקושי להתנתק.

    • מירי פליישר

      את כנראה צודקת. יש יחס יותר ממה שאני מבינה.
      שמחה שבורכת ולא היית במקומות שכאלה.
      תודה על ההתייחסות

  5. מירי
    מאוד מאוד אוהבת את הדיאלוג האמיץ והכן שלך עם עצמך, ועם מבקרייך. כפי שכתבתי לך, הדימוי הזה כל כך מזכיר לי את העוברים. זוכרת שבתשובתך לאן נעלם העובר לא הזכרת מוות, וזה מיד מה שעלה בראשי.
    אגב, גם אבי היה יקה.

    בדימוי הזה אני נלקחת לבית תפילה.
    האב נראה כחנוט.

    ועכשיו את עם לילית. אני שמחה באתר הזה. ביוצרות/ים שאט אט מכירה. סקרנית
    להמשך תהליך היצירה שלך. דרכך מרגשת.

    • מירי פליישר

      תודה סמדר אבל את בפוקוס עכשיו. אעקוב בערנות עם הדברים שתשתפי בהם.
      ידעתי שהוא היה יקה לפי הבדיחה שבה רצה להיקבר עם הראש באדמה כדי שכולם יינשקו לו בתחת… בדיחות לא מצחיקות של ייקים. 🙂
      הרבה עניין ויצירה
      מירי

  6. איריס אליה

    טוב, מירי, עד עכשיו רק הרגשתי שאת מדהימה. עכשיו אני גם יודעת ומבינה. היצירה, שמתכתבת עם כל כך הרבה חוויות ותחושות ומילים ודימויים, ואומרת כל כך הרבה, נותרת צחה ובהירה ומדוייקת ומבריקה. תרתי משמע.
    מרגש ומטלטל.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למירי פליישר