אתמול לימדתי, לא כתבתי. כדי לא לאבד את הקצב אני ממשיכה הערב, למרות שבדרך כלל כותבת בשעות הבוקר. גם הבוקר לימדתי בסטודיו. יש לי שלוש קבוצות של תלמידות, ארבע בכל אחת והן כולן נהדרות. לא מקבלת מי שאין לי חשק לקבלו. הסטודיו שלי, השקט שלי והחברה נעימה . אני שומרת שלא תופר האוירה לכולנו. יש לי תלמידה 30 שנה איתי ואחרת 22 שנה ועוד ותיקות שבאות מרחוק. גבר אחד. כולן יוצרות בהשקעה ובכשרון רב. גם הוא.
כהמשך לפרק הקודם אני מוכרחה להביא עוד קבוצת ציורים שציירתי כשלמדתי להשתמש במחשב ובתוכנת הצייר . גם בה ניכרת גולמניות הציור שלי שאני שמחה שלא איבדתי אותה, יותר נכון שלא למדתי לצייר נכון, למרות שלמדתי אצל יאן ראוכוורגר האגדתי.
הציורים האלה הם הומאג' לזיכרון של ציור אצבעות שציירתי בגן בגיל חמש . הגיעו מדריכות שהרשו לנו לצייר באצבעות ולא היתה מאושרת ממני. הן גם התפעלו מיצירתי, כך הרגשתי. כמובן שאני זו שהתפעלה במיוחד מיצירתי, האחרים כך למדתי עם השנים, הם הד לתחושתנו. כשאנחנו יוצרים משהו טוב, כשחושינו מחודדים פנימה, אנחנו יודעים את זה, כשזה לא טוב מספיק לטעמנו, תמיד נחפש אם לא נהיה ערניים, את הביקורת אצל האחרים. להיות הביקורת של עצמנו, המורים של עצמנו, זו הברכה שאני יכולה לברך כל אמן/ית מתחיל/ה.
הרבה תום אין בהם בציורים, רק במשפט המפתח ממנו למדתי לכתוב ולקרוא: אמא אבא שלום מרים
יש לציין שאת המגע עם חומר- חול ומים, חויתי בגנון בגיל שלוש, תבורך הגננת בגן רקפת, הוא בעצם היה המגע המכונן לגילוי החומר הקראמי שנים לאחר מכן.
זכרון נוסף: אני משחקת בערימת חול זהובה בקצה הסימטה ואבא עובר עם חבר שוטרים מגוהצים ומצוחצחים בדרך לביתנו והוא מתבייש בי. ילדה עם תחתונים משחקת בערימת חול. פויה.
המקום בו הלב והמוח מפסיקים לרטוט מרוב צער והידיים המתנחמות, המתלטפות ,המנוגעות בחומר, כל חומר, מעבירות תחושות של לפני המפגש עם המילה, המפגש עם הדחייה גם.. כמובן שאחרי שפגשתי ואני פוגשת את החומרים בצורה ראשונית ולא מילולית, צומחות להן המלים הפרושים וההסברים, אבל אחרי, אחרי.
נפלא בעיניי מאד ועוד!!!!
רוחה יקרה ומפרגנת. קיבלתי את צילומי קיני החסידות.תודה. כמה מפתיע שהקינים כל כך גדולים כראוי לגודל החסידה. לא פלא שאנשים דמיינו שתינוק אדם יכול לגדול בם ולהיות מובא אחר כך למי שיתפלל מעומק נפשו. או שתתפלל.
מקסים עד בלי די!
אוהבת אותך מירי
איזה כיף לי השולמית שמחה שביקרת!
נפלא מירי איך יצרת קבוצה יוצרת ולומדת לאורך כל כך הרבה שנים = דבר יוצא דופן
מרגש ! צויר במחשב ?
הציורים מתוקים לא מרים 🙂
ריקי אכן נחת גדולה ותוצאות שלהם יפיפיות, רק שירצו להציג.
כשמציירים במחשב
עם עפרון ה"צייר"
היד רועדת
כמו אצל ילדים
שרק למדו לכתוב
הצבעים מתוקים ריקי אבל הנושאים לא מרים זועקים. כך נידמה לי לא?
ברור ש- מרים – מרים !
"אמא אבא שלום מרים "
הנה סחטתי עוד מחמאה ריקי יקרה
נאמנה לעצמך מילדות, גם כותבת גם מציירת בצבעוניות. אוהבת גם את סיפור הסדנאות והעקביות.
בוקר אור
רות
תודה רות שגילית תכונה טובה אצלי, עקביות , נעולת מטרה מישהי פעם הגדירה אותי, וכן נחת גדולה מהם.
זה מעניין כי המחשב כל כך איננו המגע עם החומר הרך, זה כאילו חיכוי שלו. איך זה מרגיש?
הי אומי ! המחשב הוא חיקוי לחיים אז גם כל מה שהוא עושה. אולי הוא מסנן את עוצמת החיים. מעניין לחשוב על זה. המגע עם עפרון המחשב חיבר אותי לראשוניות וכאן המפגש עם המגע היומיומי בחומר הקראמי.
מקסים ביותר.
עפרה
מירי, האם הציורים צויירו בסדר הזה?