בננות - בלוגים / / זה ש וזה ש
הבלוג של מירי
  • מירי פליישר

    אמנית חומר ופורצלן  וכותבת. 5 תערוכות יחיד והרבה אחרות קבוצתיות. אמא לשלושה צעירים גדולים, אשה לבעל, מורה לתלמידים, סבתא לנכדים :) מאמרים  ב"מארב"  וב"ערב רב" מגזינים מקוונים על אמנות וחברה. מאמרים על אמנות ואמנות הקרמיקה. דימויים שהתפרסמו בכמה מגזינים לשירה "נתיבים" לאחרונה בלוג עבודות  מעודכן     http://mirifleisher.blogspot.com /  טלפון להתקשרות:  03-5494799 כתובת אי מייל:   בית: רחוב יהושוע טהון 8, רמת השרון 47268

זה ש וזה ש

 

 

 

 

זה שלא מגיע בזמן,מאחר לחיים ואיננו.

זה שמדייק לפגישה, כמו שעון שסיים תפקידו, כל האפשרויות נסגרות בפניו ולחיות אינו ראוי

 

חמר כרוך בפורצלן –
1200 מעלות צלזיוס 
צרופים בתנור המצרף

 

 

 

 

19 תגובות

  1. לי עברון-ועקנין

    אאוץ".
    וזה שכבר פספס והפוטנציאלים שלו ממשיכים לאחר?

  2. מפחיד

  3. נראה לי שהמדייק לפגישה "עט או מסתער על תפקידו", לא?!! מישהו התבלבל בשעון הנכון

  4. רונית בר-לביא

    וואו, אין מוצא ..

    גורם לחשוב, ובתוספת עם הפסל, מעביר את הרעיון טוב.

    דעתי דומה לשל ל" בנוגע להוא שמגיע לפגישה בזמן.
    אם לא רואים את זה בתור צבא ומשמעת שנכפית אלא בתור בחירה של האדם עצמו להגיע בזמן, אז יש שם חיים, ועוד איך.
    ומסכימה שבאיחורים התכופים לכל מקום (מה שפעם היה קורה לי למשל ומזמן כבר לא ולא) יש מן ה"איחור לחיים" ומאי הקיום שבלברוח מהזמן ומהחיים.

    נדמה לי שמה שמסתתר מאחורי דברייך בבירור (אבל בהיפוך) הוא הנושא הדגול של לחיות את הרגע, אבל לחיות ממש, את מה שעכשיו !!

  5. מצוין ממש.

    ואת יודעת מה מזכיר לי התכריך הזה? הגוויה בתכריך? גם משהו מבעית, אבל גם משהו מתוק. זה נראה כמו עוגה כזו. את מכירה דובשניות מצופות בקרם סןכר? עדין מוכרים אותן לדעתי בסופר. שרואים את החום דרך השברים? זה מזכיר קצת. גם כמו עוגת בנאדם לחג המולד.

    • מיכל ברגמן

      וואלה יעל, את צודקת!
      גם אהבתי מאוד את הפורצלן המעודן, המתורבת שמכסה על זה שאנחנו עפר, ולשם כנראה נשוב ושאי אפשר לכסות על הכל בפורצלנים ושלהיות אנושי זה להיות סדוק.
      אוי כמה דברם עוד אפשר להגיד על זה.
      ואני עם רונית – גם אני מזמן לא מאחרת, בטח שלא בכוונה. זה חלק מההחלטה להיות במקום ולבחור בו ולא רק להיגרר אליו.

  6. ולחיות אינו ראוי, זה כל כך חזק לקחת לפעמים את הפסקנות… כניראה שאינו ראוי, השיר שלך נותן כח "לאינו ראוי" אחרת מי היה מסתכל עליו בכלל…
    לי הוא מזכיר את החיל בדיל, גם שם הוא לא ממש ראוי.
    להתראות טובה.
    בקשר ללינקים שלי, ניסיתי והם עובדים אם לא… אימרי לי שוב. חשוב שאדע.

  7. מירוש לא מתאים לך עצב ופיסימיות. אבל מצד שני, אחרי שקוראים את השיר ומביטים בפסל, מבינים שבין כה וכה האדם עצור לידי הגורל. ומה שנותר לאדם הוא לחיות את החיים כפי שהם.
    רעיון אדיר. מאוד אהבתי.

    • מירי פליישר

      תודה למגיבות
      ותודה על התייחסותכן לטכסט ולעבודה.
      תסלחנה לי הפעם שלא אתייחס פרטנית
      רק הפעם.
      נהניתי מקריאתכן השונה זו מזו.
      שלכן
      מירי

      • מירי פליישר

        טובה
        תפתחי את הבלוג שלך,תעתיקי את השורה העליונה ותדביקי אותה בשורת האתר שלי
        אין לי מושג מי ומה הבלוג שלך

  8. מירי פליישר

    מודה למגיבות .
    לא אכנס הפעם להתייחסות פרטנית.
    תסלחנה לי הפעם.
    מרתק איך כל אחת פרשה בדרכה
    וככל שרבים הפרושים כן ייטב.
    בהוכרת תודה על כל מה שכתבתן ואל תדאגו הכל בסדר.
    מירי

  9. המומיה נהדרת, לי דוקא מזכירה שוקולד…עו עוגיה (מצופה..)

    • מירי פליישר

      בוקר
      מרגישה חובה מוסרית להגיב למגיבות שהשקיעו התייחסות לפוסט שלי
      אז ראשית תודה
      ללי לבנה רונית יעל ישראל יעל בר שם מיכל ברגמן טובה אילנה ודפנה. מקווה שלא שכחתי אף אחת.
      לגבי השיר, הוא צמח כשחיכיתי לחברה יקרה ואהובה שמאחרת תמיד . עבדתי עליו זמן רב אבל הוא תבע את זכותו לדבר כך , רק שיפצתי בעיקר קיצרתי כי זה מה שאני עושה כל הזמן מורידה למינימום את המילים. העבודה התבקשה לי גם כן מהמקום הלא מאוד מודע , זה שאומר זה הכי מתאים. רציונליזציות אני מחפשת אחר כך.
      אהבתי את התיחסויותיכן השונות.
      משולמית אפפל למדתי לומר שעכשיו הצרוף השיר והעבודה – כבר כמעט זרים לי ואני כמוכם מתבוננת בם מבחוץ.
      וממני למדתי באחת התגובות לה, וודאי לא המצאתי אותו , שפרוש הוא אף פעם לא השיר.
      וזהבית אנא חסכי ממני את תגובותייך
      למרות הכבוד שאני רוחשת לך ולבלוגך
      אנא בקרי משוררים נכבדים ומצליחים ממני. זה פשוט מציק למחוק את תגובותייך הלא מנומקות או הכן מנומקות הנכתבות בלהט החרב המתהפכת, גם לבקר צריך לדעת. אני אוהבת את איך שאת כותבת בבלוגך,חבל שאת לא פה
      באופן רשמי , מגיע לך מקום משלך לא רק כקוטלת במיוחד שאת לא מספיק טובה בזה. בידידות אחותך לשם הפרטי.

      • עדנה גור אריה

        הפעם התייחס לתגובה שלך. אהבתי את התייחסותך לדברים שנכתבו. עם חלקם הסכמתי ועם חלקם לא, אך לכולם יש זכות להיאמר. קשה לי להאמין שאת היא זו המגיבה ל"מירי" השנייה. תגובתה הייתה כנראה לא במקום, אני מכירה את תגובותיך והן תמיד נאמרות בעדינות ומתוך אהבה לאדם.
        אהבתי את השיר ואת המצורף.
        עדנה

  10. מירי פליישר

    בוקר
    פחות עייפה ומבינה את נדיבותכם בתגובותיכן לכן באמת תודה
    ללי,לבנה יעל ישראל,יעל בר שם, טובה, מיכל ברגמן ,דפנה ,רונית ואילנה גרף.
    מקווה שלא שכחתי אף אחת. אני חושבת שהטירחה להתייחס ולהציע פרוש ראוייה להתייחסות.
    מעניין תהליך הכתיבה של השיר הזה שהאמת גם אני אינני מבינה אותו עד הסוף למרות שעבדתי עליו זמן רב.
    הכל התחיל מפגישה שלי עם חברתי הטובה מ. שתמיד מאחרת.ניסיתי להתבונן על איחוריה מנקודת מבט מרוחקת ואולי ביקורתית ואז כאילו נכתב החלק השני שכאילו טוען את הטיעון ההפוך של אנשים שהם אולי כמותה. פה מגיע הקטע של צרוף שתי האפשרויות שנראה בלתי אפשרי מחד
    ואפשרי גם אפשרי אצלי פה בצרוף עם המומיה שמייצגת סוף והנה גם היא בתהליך לא סופי,הציפוי מתפרק.
    אם הייתי צריכה לבחור בפרשנות הכי קרובה למה שאני חושבת על השיר כמי שמתבוננת מבחוץ(הגדרה שלמדתי משולמית אפפל בתודה) הייתי אומרת
    שאין יוצאים ידי חובת הזמן אף פעם ובכל זאת החיים נמשכים ואף יפים עד…הסוף המחכה תמיד.ומדידת הזמן
    אשלייה אנושית של שליטה.

  11. אסתי ג. חיים

    החיבור בין השיר לטקסט יוצר משהו חזק, מצד אחד מומיה, מצד שני ממתק שוקולד, מצד שלישי עפר אתה ואל עפר תשוב. ובאשר לטקסט- הרי תמיד נאחר את המועד.

השאר תגובה ל דפנה ש ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למירי פליישר