בננות - בלוגים / מירי פליישר / סמטת הרכבת 15 חיפה (5)
הבלוג של מירי
  • מירי פליישר

    אמנית חומר ופורצלן  וכותבת 5 תערוכות יחיד והרבה אחרות קבוצתיות .   אמא לשלושה צעירים גדולים ,  אשה לבעל,  מורה לתלמידים ,  סבתא לנכדים :)  מאמרים  ב"מארב"  וב"ערב רב" מגזינים מקוונים על אמנות וחברה. מאמרים על  אמנות ואמנות הקרמיקה.   דימויים שהתפרסמו בכמה מגזינים לשירה "נתיבים" לאחרונה בלוג עבודות  מעודכן     http://mirifleisher.blogspot.com /  טלפון להתקשרות:  03-5494799 כתובת אי מייל:     mirifleisher@bezeqint.net בית: רחוב יהושוע טהון 8, רמת השרון 47268 ;;;;;;

סמטת הרכבת 15 חיפה (5)

 

 

 

ההתמדה הזו , לכתוב כל יום, עושה לי טוב וגם תגובותיכם שנותנות לי רוח גבית לכתוב. 
הבוקר אישרתי חברות בפייסבוק לאמן קרמיקה יפני עז כמו סמוראי והרגשתי שהוא פשוט מדבר אותי. כנראה שגם אני כזו, בעבודותיי, וזהו ביטוי לכוחות שיש להודות, ירשתי בעיקר מאבי. ההתבגרות נותנת לנו פרספקטיבה רחבה יותר וגם…ההתרחקות משלטונם והשפעתם הישירה של ההורים. 
צעירים, יש לכם למה לצפות, אבל אל תשכחו להתבונן לאחור אל האבנים שנותרו בצידי דרככם, לא הרבה כי אתם עסוקים, אבל מעט, שתדענה האבנים שהן חשובות לכם. (תודה ריקי על השיר הנפלא).

אני חייבת לעצמי את הסדר הלא כרונולוגי של הפרקים המובאים כאן , שכן יש להם קשר נפשי.
אמא אבא ועכשיו הבית.

בסביבות  שנת 2000,בעת ביקור מנוחה במנזר האחיות ציון  בירושלים  הופר השקט על ידי הליקופטרים, מה שהתברר כסימן של התחלת  האיתיפדה. כתבתי בזעזוע " הליקופטרים נושאים את פרי בטנן של נשים והן נותנות אותו למוות".  היתה גם מלחמת לבנון השנייה (הראשונה גרמה לי לרצות בעוד ילדה), הפצצות משני הצדדים , אנחנו והחיזבאללה, נדידת אנשים והרס בתים. 
לפתע  התעורר בי הצורך לבקר בשכונת ילדותי. ידעתי שלא נותר בה הרבה מדיווחי אחותי, אבל אני, מקוששת זכרונות שכמותי, ידעתי שאמצא שם משהו.

מצאתי. ערמת עפר גבוהה שניכר בה שהיתה כל מה שסימטת הרכבת היתה פעם,  שטחים נטולי בתים שעשבים עלו בהם,  בית הקברות על שם רבי אבדימי למן חיפה, בית הקברות העתיק של חיפה, מטופח ובו קברים של הרוגי הפרעות בישראל,  וכמובן כמה קברים מקודשים של תנאים, אמוראים ורבנים, צילמתי הכול, המון תמונות.
בית הקברות גבל בביתי. ממרפסת היציאה יכולתי להתבונן עליו, ולטפס אליו דרך גג הבית הסמוך. הוא היה לנו מגרש משחקים. סיפרו לנו שאלה קברי ערבים, לא ידעתי עד לביקורי ההוא המחודש, 40 שנה אחר כך שזהו בית קברות יהודי. הדחקה עזה. ועל קברי ערבים מותר לשחק?  גודלתי שהם לא חשובים. עם התבגרותי ובהשפעתו של אבישי בן זוגי, שהבין את מציאות חיינו, המורכבת ומעוררת האשמה, הרבה לפניי למרות שבא מבית רביזיוניסטי , התחלתי לקלוט את המורכבות. פתאום הבנתי שבית ילדותי היה ביתם של פלסטינים לפנינו, פתאום נזכרתי בכל הריהוט והפאר בביתי שנבע מהעובדה שניכנסנו לביתם של אחרים. קראתי ולמדתי שהערבים שגרו בחיפה עודדו לברוח מבתיהם בידי הבריטים, ושבנמל חיכו להם רפסודות ענק שהשיטו אותם לעכו, כמו גם משאיות
שלקחו אותם לצפון מעבר לגבול. 
כן מי שהתיישב בבתים היו פליטים יהודים בעיקר, שגורשו או נמלטו מאירופה אסיה ואפריקה, גם אבי. כן אני יודעת שרכוש היהודים בארצות מוצאם היה להפקר, כן אני יודעת שהיינו צריכים לא לדעת כדי להיות יכולים להקים מדינה… על חורבות עם אחר. אני גם יודעת שהעם הזה שגורש ונמלט, ולא הורשה לחזור לבתיו מחישובים פוליטיים וכלכליים, התחזק עם השנים והיום הוא עם עם הנהגה וצבא ולוחמים…נגדנו, עד שיבוא שלום.
היתה זו מלחמת שלום הגליל השנייה וידעתי, שאנחנו עם כל הקושי והחיילים שנפגעו, הצעירים והתמימים, נציגיי במערכה לשלומי, גורלם של הפליטים בלבנון, החדשים, לא אלה ממלחמת ששת הימים, קשה יותר. למזלנו כנראה.
 
באתי לחורבות שכונתי ערוכה באידיאולוגיה של התבוננות באחר. פגשתי את מעט מהתושבים שנותרו, שוב פעם ערבים. הם שבו אחר עזיבת היהודים שמכרו את בתיהם, כמונו, בחסות " הרכוש הנטוש"  ו "הרשות לנכסי נפקדים" , רכוש שהיה של נפקדים ונוטשים שלא הורשו לחזור….
הם היום, תושבי השכונה, אנשים גאים הרבה יותר בזהותם: פלסטינים תושבי ישראל, ממה שהיו בימים שגרתי שם. חיפה תמיד נתנה מידה מסויימת יותר מקום לכל תושביה, היהודים והערבים (שהצליחו לשוב, או סרבו לעזוב את בתיהם) אבל, בתים רבים עדיין אטומים בחיפה תחתית ואין לדייריהם מאז, רשות לשוב. רכוש המדינה. נקודה.

מערמת העפר אספתי לי שברים ויצרתי מהם קערה, לא מאוד מכילה אבל עדיין מבטיחה הכלה מסויימת מעצם צורתה הקערית. על התמונות  חרטתי בציור עילג את עצמי , ילדה. אחר כך עם עבודות נוספות היצבתי את המיצב:" סמטת הרכבת 15 חיפה" בכמה וכמה מקומות: בגלריה "מופת" ברעננה, באצירת מינה בירן, אחר כך באוהל ברחבת בית יד לבנים ברמת השרון, באצירת רותי שקד, אחר כך בתוך בית יד לבנים, ולבסוף באינטרנט. עכשיו פה בספר. 
סמטת הרכבת 15 חיפה, הבית, קומה שנייה, נדדה רבות, ישנה, ואיננה


קורקינט שאבי בנה לי


צילום : רן ארדה 40 ס"מ קוטר , שברי בטון,צינורות ומתכת בתוך מלט.

 

 

 

12 תגובות

  1. ריקי דסקל

    עבודות נהדרות מירי
    הפוסט והקערה הזכירו לי מיד את:

    http://www.youtube.com/watch?v=Jn-lUOWqeA0

    לגור ליד בית קברות זו חוויה מסובכת לילדה ולשחק שם ????

    אגב : אני גרתי מעבר לכביש מול בית הקברות – ככל יכולתי ניסיתי לעקוף את המקום או למצער לעצור את הנשימה ולעבור לידו במהירות :)

    • מירי פליישר

      ריקי ממול ז"א קרוב למכולת של ג'ובראן?
      חיים מסובכים? נכון. למי לא? תודה על הביקור יקירה

      • ריקי דסקל

        ממש מירי !!!!
        אני לא מאמינה !!!!
        מרגש אותי לקרוא את השם שלו אצלך!

        • מירי פליישר

          כל הסביבה של בתינו מופיעה בחלומותיי ריקי , הרחוב שעלה ממנו לכיוון הכרמל?
          לא מזמן ביקרתי במסעדה ביתית ששוכנת במקומו ואמרתי לאחותי שהיה מרחב – חצי אי עפר שהפריד בית ביתנו למכולת והיה שם עץ אקליפטוס. והיא אומרת לי תסתובבי הוא עוד שם.

  2. רבקה ירון

    < באמצע הבנתי שדילגתי על פרק. עכשיו זה מסתדר לי:)).>

    לגבי הטקסט:
    מירי, טוב לי עם המורכבוּת של רגשותייך.

    לגבי הקערה, הצילומים וחריטת 'הילדה':
    מופלא ונוגע.
    שברים היו לשָלֵם.

    תודה, מירי.

    • רוחה שפירא

      מירי שלום!
      אוהבת את קורי הזהב של הזיכרון, המרצדים את חוויות הילדות והופכים בידייך לסיפור שקוף ונושם, כמו שרק ילדים יכולים להיות וגם את קערת האדמה שמכילה את אבני הדרך, הבית, הקן והחול, החלום ושברו.

    • מירי פליישר

      תודה רבקה מרגישה שאת מבינה אותי. דילגת על פרק ? לא מאמינה שזה קורה, הכתיבה הסדירה הזו, אשוב לכתוב מחר, היום יום מלא שעורים לאחרים בסטודיו האהוב שלי.

  3. איריס אליה כהן

    באיזה חומר נעשתה החריטה? לא הצלחתי להבין. יש משהו כל כך חזק בצהוב בננה הזה על החומר.

    • מירי פליישר

      הי איריס יקרה, כשתחזרי מהמדבר והספר מוכן וניכנסת: הנה הטכניקה: מרטיבים תמונה שהודפסה בצבעי מכונת דפוס של חנות צילום. לא בטוחה לגבי מדפסת ביתית, צריכה לנסות אם גם בה הצבעים מסיסים במים וחורטים עם עט שכבר אין בה דיו. אחר כך סורקים שוב. כל זה עשיתי בימים שאמצעי ההדפסה היו מחוץ לבית. אכן צריכה לבדוק את מסיסות צבעי הדפוס שלי. מקסימום עושים אותו דבר עם ממיס שמתאים להם, .

  4. מערימת השברים יצרתי לי קערה תרתי משמע כמה אהבתי לשוטט איתך בין חורבות שכונת ילדותך וכמה יפה את יוצרת מהשברים אמנות מאוד מיוחדת.
    אהבתי את הילדה הזוהרת הזאת בציור נאיבי כל כך המזכיר ציורי ילדים .ילדה ההולכת כמו על חבל דק בתוך נופי הזכרון
    אהבתי מאוד בהצלחה לך

    • מירי פליישר

      חנה יקרה איך היטבת להבין את שורשי החריטה הגולמית הזו. שמחה שיכולת הציור הזו נשארה שם…:)

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למירי פליישר