אמנית חומר ופורצלן וכותבת. 5 תערוכות יחיד והרבה אחרות קבוצתיות. אמא לשלושה צעירים גדולים, אשה לבעל, מורה לתלמידים, סבתא לנכדים :) מאמרים ב"מארב" וב"ערב רב" מגזינים מקוונים על אמנות וחברה. מאמרים על אמנות ואמנות הקרמיקה. דימויים שהתפרסמו בכמה מגזינים לשירה "נתיבים" לאחרונה
בלוג עבודות מעודכן http://mirifleisher.blogspot.com /
טלפון להתקשרות: 03-5494799
כתובת אי מייל:
בית: רחוב יהושוע טהון 8, רמת השרון 47268
פצע לבן,לא כואב,זכרון
פורצלן
אין ברירה מוכרחים קצת מילים:
מוקדש לפסיכולוג הטוב שעבד איתי קשה והרבה
עזר לי לקלף שכבות רבות בדרך לגילוי עצמי
ולמטופלים שהיו ויהיו ושכאביהם יהפכו לזכרון
ושפצעיהם הלבנים יהיו חומר לאמנותם.
היי היי מירי…
מענין איך מהדמות אבא, עברת לעיקר, איך לאכול אבא, איך לבלוע אבא בלי שאיכאב בגרון, הפורצלן הזה ניראה כל כך אכיל, מזכיר שכבות, (כמה מתאים שכבות) שכבות קצפת או גלידה, טעים ומושך,וגם מזכיר מה לעשות? איבר אישה, שזה כל כך בולט, וניכנס ללב שלי בתור אישה,התמימות שלנו.
מירי שכללת לי את האבא… איכלת לי אותו.
להתראות טובה.
הי טובה פיצחת כמעט את כל כוונותי.
מקווה שמשהו טוב קרה לנו כולנו פה ולך במיוחד. הזכות שההורה עוד איתנו מאפשרת אולי חיפוש דרך,גם אם זו דרכו ולא דרכך. בהצלחה!
וגם
שהיצירה תהיה כבר רק שחזור של המסע כדברי רילקה או גתה או מישהו כזה…
הצילום מרגש והתחושה מועצמת על ידי השילוב שבינו לבין כותרת הנושא שנתת. יש כאן באמת תחושה של עור מאוד מסויים, קשיח ודק, שביר, ובין השברים והבליטות הקטנות הנראות כנקודוח חן בולטות, הוא נקי וחלק, חריטות הזיכרון בו מצליחות לסדוק ולשבור אותו אבל מתחתיו מתגלה שכבה נוספת המגינה אולי על תיבת הזכרון העמוק, או שהיא עצמה רובד זיכרון עמוק יותר. והכל לבן ורשום בו הרבה, יפיפה
משהו בלבן הפורצלני כאילו באמת כואב פחות, אך נזכרתי בספל פורצלן לבן שנשבר בכף ידי באמצא הדחתו ופער בי פצע עמוק-עמוק. נקי, לא כואב, אבל חד וחותך. עבודה חזקה והקדשה מרגשת. אני אראה את עבודך למי שעוזר לי לקף את השכבות.
תודה שבי
הנה הארת לי שייתכן שגם מה שנראה לי כעמעום הכאב ברמת עוצמת הצבע, אינו אלא המרה לספירה אחרת כואבת לא פחות. לפחות אצל יונה וולך. מקווה שלא אצלי. ימים יגידו.
פצע לבן ולא כואב הוא עדיין לא הצלקת שהופכת לזכרון
קודם בא הפצע ואחר כך הוא הופך לבן
ואחר כך הופך לצלקת ששורט לנו את הזכרון
נכון?
ואחר כך הזכרון הופך פנימי, ואחר כך כואב הלב
אז כל הפצעים שלנו שהפכו לצלקות שהפכו לזכרון שיושבים על הלב
וככה אנחנו שוכחים
ורד אני רואה את זה קצת אחרת . השריטה והכאב כבר היו , הפכו לפצע לבן ולזכרון בו זמנית . לא כואב , לא בדיוק ברור לי למה,יש איזה עמעום צבעים . האדום הפך לבן הכאב-לזכרון של כאב ונדמה לי שלא יושב על הלב . הלב מרגיש איזו קלות ולא מבין לאן הלך כל הכובד. היצירה בשביל לזכור , לכבד את הכאב שהיה ואולי בשביל להזהיר את הלב מכאבים פוצעים אחרים.
וגם
יכול להיות שהגיל עשה את שלו בסוף ?
או הזמן או החוב ששולם.
שמת לב כמה פנים וכיוונים יש לורד?
אי אפשר להזהיר לב וזו גם טעות כי כשמזהירים – לא חווים כלום !
צריך לפתוח את הלב , לתת לחץ להכנס ולדעת שהכל זמני גם הכאב
ואפילו לחשוב שהכאב הזה בונה אותי והופך אותי למי שאני ולחבק אותו
להזהיר את הלב – זה לפחד להרגיש
והפצעים הלבנים שמהם אני עשויה הם הדבר הכי טוב שקרה לי כי אם לא הם – אולי היו הפצעים שחורים ועדיין מדממים
ואת עשית את זה כל כך יפה כי עובדה שהם לבנים ויפיפיים
תודה ורד . נבהלתי קצת מחלק מהתגובות כי חשבתי שההצהרה היתה מתרברבת מידי-לא כואב ..עלאק. והנה הבהרת לי – כן הפצעים הלבנים הם חלק מאיתנו ולא הייתי רוצה לותר עליהם , הם שם הם התבהרו מאוד והם זכרון וחותם על אישיותנו הייחודית .
נפלא וחושני.
רגע יעל הוספתי הקדשה…
איזה יופי, מירי.
הבאת על כולנו ברכה מקסימה.
הי יעלה איזה כיף לקרוא אותך פה. את שמטפלת באנשים ויוצרת גם שיהיו גם כאבייך לזכרון.
אמן ואמן.
תודה
היי היי מירי…
מענין איך מהדמות אבא, עברת לעיקר, איך לאכול אבא, איך לבלוע אבא בלי שאיכאב בגרון, הפורצלן הזה ניראה כל כך אכיל, מזכיר שכבות, (כמה מתאים שכבות) שכבות קצפת או גלידה, טעים ומושך,וגם מזכיר מה לעשות? איבר אישה, שזה כל כך בולט, וניכנס ללב שלי בתור אישה,התמימות שלנו.
מירי שכללת לי את האבא… איכלת לי אותו.
להתראות טובה.
הי טובה פיצחת כמעט את כל כוונותי.
מקווה שמשהו טוב קרה לנו כולנו פה ולך במיוחד. הזכות שההורה עוד איתנו מאפשרת אולי חיפוש דרך,גם אם זו דרכו ולא דרכך. בהצלחה!
וגם
שהיצירה תהיה כבר רק שחזור של המסע כדברי רילקה או גתה או מישהו כזה…
אמן
טובה מסכימה עם דברייך. כך אני בדיוק מרגישה.
שוקולד לבד מתפורר…
ועוד אסוציאציה – גֶלֶד/שכבת גלד מעל פצע.
הזיכרון נישאר לבן, קצת אמורפי, נקי מכעס, מענין, כמה אסוסיאציות מעלה העבודה שלך עם כולם אפשר ללכת הלאה.
תודה אורה
שניהם. שירה
תודה מירי.
מקבלת את זה הפנמתי באופן אישי.
אילנה
בבקשה יקירה
לבן על גבי לבן ומבטא כל כך הרבה.
תודה איציק
כאילו שעטיפות התינוקת קפאו ואיתן התכריכים ומפות הבית. עכשיו כשהבד נהיה לאלמוות הוא מרשה לעצמו להתפורר.
תודה מיכל כתבת שיר שאזכור
אהבתי, אם כי לדעתי זה בהחלט עשוי ואולי אף אמור לכאוב?
אומי. פחות .
פצע יפה מאוד.
תודה מוטי
הצילום מרגש והתחושה מועצמת על ידי השילוב שבינו לבין כותרת הנושא שנתת. יש כאן באמת תחושה של עור מאוד מסויים, קשיח ודק, שביר, ובין השברים והבליטות הקטנות הנראות כנקודוח חן בולטות, הוא נקי וחלק, חריטות הזיכרון בו מצליחות לסדוק ולשבור אותו אבל מתחתיו מתגלה שכבה נוספת המגינה אולי על תיבת הזכרון העמוק, או שהיא עצמה רובד זיכרון עמוק יותר. והכל לבן ורשום בו הרבה, יפיפה
במבט נטסף אני רואה שבמקומות מסויימים עטוי הלבן דוק ורדרד עדין מאוד, כמעט בלתי מורגש ובכל זאת מחזק את תחושת העור או הקליפה החיה, מרגש
חמוטל תודה רבה רבה!
משהו בלבן הפורצלני כאילו באמת כואב פחות, אך נזכרתי בספל פורצלן לבן שנשבר בכף ידי באמצא הדחתו ופער בי פצע עמוק-עמוק. נקי, לא כואב, אבל חד וחותך. עבודה חזקה והקדשה מרגשת. אני אראה את עבודך למי שעוזר לי לקף את השכבות.
תודה אסתי
אכן, כואב אבל פחות.
ככה נראה פצע לבן ? מעניין.
אני ראיתי בפורצלן שלך חלקי סבון בריח לבנדר או קוקוס נפלאאאאא.
ואת יודעת, פצע שכבר פחות כואב,
הפך מפצע לזכרון. מסכימה.
רק כמה זה כבר קורה ?
וכמה כאב בדרך….. כמה…..
יאבאייייי….
איזה צרוף יפה ,פצע פורצלןולבן,כמו השיר של יונה וולך שנקרא כלבן"הלבן הזה עוד ישגע אותי"
יונה וולך ? בטח בגלל הבית-חולימים.
תודה שבי!
לא בגלל הבית חולים, בגלל השיר היפיפה שנקרא כלבן, והכ שנוסף ללבן זה כמו פוצלן ,עדינות שבירות ויופי, כי הכלבן זה כמו הצליל של השבירה.
תודה שבי
הנה הארת לי שייתכן שגם מה שנראה לי כעמעום הכאב ברמת עוצמת הצבע, אינו אלא המרה לספירה אחרת כואבת לא פחות. לפחות אצל יונה וולך. מקווה שלא אצלי. ימים יגידו.
תראי רונית כמה שנים אפשר לכאוב????????? די מספיק תשוחרר הנפש מחובת הכאב!!!!!!!
די!!!!!!!!עכשיו סבון בריח לבנדר
כמה שנים ?
כמה שצריך כנראה.
אי אפשר לברוח מכאב.
אפשר להמתיק אותו ולחשוב חיובי
ולהשתדל המון.
אי אפשר למחוק כאב שעוד קיים.
רונית חס וחלילה למחוק . נדמה לי שהוא התעמעם אצלי . שום פטנטים של חשיבה חיובית לאחרים . אולי רק תקוה שזה יכול להגיע .
כן יהי רצון. נפלא מרגש ואמיתי.
תודה עדנה ובהצלחה!
פצע לבן ולא כואב הוא עדיין לא הצלקת שהופכת לזכרון
קודם בא הפצע ואחר כך הוא הופך לבן
ואחר כך הופך לצלקת ששורט לנו את הזכרון
נכון?
ואחר כך הזכרון הופך פנימי, ואחר כך כואב הלב
אז כל הפצעים שלנו שהפכו לצלקות שהפכו לזכרון שיושבים על הלב
וככה אנחנו שוכחים
ורד אני רואה את זה קצת אחרת . השריטה והכאב כבר היו , הפכו לפצע לבן ולזכרון בו זמנית . לא כואב , לא בדיוק ברור לי למה,יש איזה עמעום צבעים . האדום הפך לבן הכאב-לזכרון של כאב ונדמה לי שלא יושב על הלב . הלב מרגיש איזו קלות ולא מבין לאן הלך כל הכובד. היצירה בשביל לזכור , לכבד את הכאב שהיה ואולי בשביל להזהיר את הלב מכאבים פוצעים אחרים.
וגם
יכול להיות שהגיל עשה את שלו בסוף ?
או הזמן או החוב ששולם.
שמת לב כמה פנים וכיוונים יש לורד?
אי אפשר להזהיר לב וזו גם טעות כי כשמזהירים – לא חווים כלום !
צריך לפתוח את הלב , לתת לחץ להכנס ולדעת שהכל זמני גם הכאב
ואפילו לחשוב שהכאב הזה בונה אותי והופך אותי למי שאני ולחבק אותו
להזהיר את הלב – זה לפחד להרגיש
והפצעים הלבנים שמהם אני עשויה הם הדבר הכי טוב שקרה לי כי אם לא הם – אולי היו הפצעים שחורים ועדיין מדממים
ואת עשית את זה כל כך יפה כי עובדה שהם לבנים ויפיפיים
תודה ורד . נבהלתי קצת מחלק מהתגובות כי חשבתי שההצהרה היתה מתרברבת מידי-לא כואב ..עלאק. והנה הבהרת לי – כן הפצעים הלבנים הם חלק מאיתנו ולא הייתי רוצה לותר עליהם , הם שם הם התבהרו מאוד והם זכרון וחותם על אישיותנו הייחודית .
כמה יפה שמה שכואב יכול לכאוב פחות ועוד לייצר יופי.
גם הצילום וגם מה שכתבת וגם התגובות כאן – מאוד עוטף ומחבק.
ואהבתי מאוד את התגובה של טובה.
תודה לי חמודה
כשהסתכלתי בפעם הראשונה, חשבתי שזו חולצה גדולה של גבר, בצבע אפור מכובד ,או חולצת עבודה .
שבי
אסוציאציה חופשית
BE MY GUEST
מביא לי חשק לנגוע בזה. נראה לי שדרך מגע אצליח להתנסח טוב יותר.
מגע אוהב מרפא כל פצע.
תודה אביטל
המגע האמת קר וחותך אבל המגע האוהב שלך חחחחחחחחם
תודה. אני משתדלת שהוא יהיה כזה.
הקדשה כתובה בכזו עדינות
הצילום מזוית מרהיבה.
עותי 🙂
זה מקסים.
יא, מירי, לא חשבתי ככה על פורצלן 🙂 איזה יופי!
תודה ענת!
עבודה חזקה ומרשימה. גם שמה מתאים לה.
תודה רן !